עם סיום אחד השבועות הסוערים בין המחנות הפוליטיים בישראל, בחברת "דיירקט פולס" ערכו את המדגם הראשון של חברת הסקרים מאז הקמת הממשלה החדשה, ממנו עולה כי אין שינוי בכוחם של הגושים, אך נרשמו תזוזות מעניינות בתוך הגושים:
גנץ מתחזק על חשבון לפיד, והציונות הדתית מפצלת את 14 המנדטים שלה באופן מפתיע: סמוטריץ' עולה מ-5 ל-7, ובן גביר נחלש מ-9 ל-7.
עוד באתר:
המדגם נערך על ידי שלמה פילבר וצוריאל שרון באמצעות דיירקט פולס בע"מ בתאריך ה-22 בפברואר 2023, בקרב 806 נדגמים בוגרים (18+) המהווים מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה בישראל. טעות הדגימה הסטטיסטית 3.5%+- בהסתברות של 95%.
מנגד, סקר מכון "פאנלס פוליטיקס" עבור "מעריב" מציג תמונת מנדטים שונה לחלוטין: 55 לקואליציה ו-65 לאופוזיציה, בחלוקה הבאה: יש עתיד 27, הליכוד 26, המחנה הממלכתי 19, ש"ס 10, יהדות התורה 7, עוצמה יהודית 7, העבודה 5, חד"ש-תע"ל 5, הציונות הדתית 5, ישראל ביתנו 5, מרצ 4. מתחת לאחוז החסימה: רע"ם – 2.6%, בל”ד – 2.1% ונעם – 0.4%.
ב"דיירקט פולס", אומרים כי "'המלחמה על הדמוקרטיה' הפיחה רוח קרב בקרב ציבורים גדולים בישראל שיוצאים להפגין. מולם, יש ציבור נחוש לא פחות, שאומנם יושב בבית אך קורא לנבחריו בכנסת להמשיך ברפורמה ללא פחד.
בהפגנות הנוכחיות יש נוכחות גבוהה מהמקובל של אנשים בגיל העמידה והגיל השלישי, רובם ממחנה המרכז שמאל. אומנם יש ניסיון למתג את המחאה כצעירה עם שימוש במילים "הייטקיסטים", "מילואימניקים", "טייסים" או "כלכלנים", אבל בניגוד למחאה החברתית של 2011, בה המנוע העיקרי היה הדור הצעיר, כאן רואים על המסכים בעיקר "לשעברים" עם שיער כסוף, בהם ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ביטחוניסטים ואחרים שהגיעו מבית הלורדים הישראלי עם התוספת מיל', כך טוענים בחברת הסקרים.
לדבריהם, רבים מהמארגנים, הפרשנים והמסקרים את המחאה, מנגישים אותה כחלק מהמשך קרב המחנות כן ביבי / לא ביבי, שהוביל את השיח בישראל בארבע השנים האחרונות. אבל אם צוללים למספרים רואים כמה תופעות מעניינות:
לראשונה, נשברו המחנות המסורתיים. ליוזמה לתמיכה בצורך בשינויים עמוקים במבנה היחסים בין הכנסת ובית המשפט העליון, יש תמיכה של קצת יוצר מ- 50% מהחברה הישראלית. לא כולם מגיעים ממחנה הימין. חלק מסויים מ'הימין הנוטה למרכז', רובם מתוך הליברלים בליכוד ומהמגזר הדתי לאומי, דווקא נוטים לשמר או להגן על ההגמוניה של בג"ץ, אך מולם יש לא מעט מבוחרי המחנה הממלכתי, תקווה חדשה ואפילו מבוחרי יש עתיד, שחושבים כי יש לרסן את כוחו של בג"ץ ולבצע שינויים משמעותיים.
תופעה מעניינת נוספת היא העובדה כי לראשונה אחרי 5 מערכות בחירות, ל"מחנה השינוי" יש דגל ערכי אידאולוגי עליו הוא נלחם, ולא "רק לא ביבי" – הדבק שהדביק את אוסף מפלגות המחנה עד כה.
"אבל התופעה אולי הכי מרתקת היא 'המגזר הנעלם'", מוסיפים בחברת הסקרים, "נציגי המגזר הערבי המייצגים כ- 15% מאוכלוסיית המדינה. מכל הסקרים לאורך השנים האחרונות עולה כי לאוכלוסייה הערבית בישראל אמון נמוך בבית המשפט העליון. הם מצידם חשים כי הם מיעוט, בדומה לתחושת החרדים, שלא זוכה להגנת בג"ץ. חלק מהתחושה הזו בנוי דווקא על הגיבוי של בג"ץ למערכת הביטחון ולמלחמה בטרור.
הערבים לא משתתפים בהפגנות, במיוחד לאחר שהמארגנים סילקו את דגלי אש"ף מהמחאה, ולא תראו אותם נאבקים ברפורמה בוועדות הכנסת.
ולבסוף, האם באמת המשקיעים בורחים מישראל? התשובה מורכבת. משקיעים אכן נוטים להוציא את הכסף ממדינות הנמצאות בחוסר יציבות, אבל האם ישראל נמצאת באמת בחוסר יציבות? אם בודקים את המדדים הכלכליים, ישראל היא אחד השווקים החזקים והצומחים בעולם. אבל אם אנליסטים בלונדון, ציריך או ניו יורק מתבססים על הכותרות שזורמות מאמצעי התקשורת בישראל, הם חייבים להרים דגל אדום למשקיעים שלהם ולהזהיר אותם שמשהו לא ברור קורה בישראל.
בשורה התחתונה, הקרב כעת הוא על הנרטיב, בארץ ובחו"ל. הישראלים חכמים, קשובים, אוספים מידע גם מהרשתות החברתיות ששוברות את שורת המקהלה התקשורתית, ומגבשים לעצמם עמדה עצמאית ביחס לרפורמה, להצעות הפשרה ולמצב הרצוי, אומרים בחברת הסקרים.
