שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק: "אימי ניצולת שואה. אסתי, קראו לה אריקה בהונגריה. לא חיינו בצל השואה במובן הרע, הייתה ילדות טובה, אבל אותם סיפורים הם חלק מחיי, לא רק ביום השואה אלא כל חיי. הם חיו בעיירת גבול בהונגריה. הנאצים פלשו רק באביב 1944 שבועיים לפני פסח. הגיעו לעיירה פליטים מאירופה, בהם התארחה צלינה שסיפרה על הזוועות ופשוט אף אחד לא האמין. חשבו נטרפה עליה דעתה"
"סבי היה קצין בצבא ההונגרי, ובעבודות הפרך שהוטלו על היהודים הוא נאלץ לרדות באחיו. אבל עדיין לא האמינו. היחידה שהקשיבה הייתה סבתי שראתה שכל מה שהפליטה סיפרה, התרחש בהונגריה במהירות שיא. "ומה אמר סבא שלי כשהוריי זייפו מסמכי בריחה? 'אני אדם הגון שלא מזייף'. זאת למרות הפקודה להיכנס מיד לגטו, וסבתי התעקשה לא להיכנס, מה שמסתבר מה שגרם לכך שאני כאן איתכם"
"לא היה לאן לברוח במדינה. הם נמלטו לבודפשט, שם התחבאו בדירת מסתור אליה הגיעו עוד ועוד יהודים. מי שעזר להם היה הפןעל המזרחי שהביא 'שוט-פסים' – אישורים שעימם יכלו להימלט. את אותה צלינה מצאתי במקרה בראיון בעיתון. מיד התקשרתי לאמא שלי, ויצרנו איתה קשר" חשפה שרת ההתיישבות.
עוד באתר:
המסקנה אותה הדגישה השרה סטרוק הייתה נוקבת ורלוונטית היום יותר מתמיד: "כשהנאצים ימ"ש ניסו להשמיד את כל היהודיים – הם לא הפרידו בינינו. לא היה אכפת להם, מבחינתם כל יהודי צריך ללכת להשמדה. אנחנו צריכים לאהוב את כל עם ישראל, דתיים, חילוניים, מזרחיים ואשכנזים. לעולם לא לשנוא".
האזינו:
