קחו רגע דוגמא…
אדם אחד שתל באדמה על יד ביתו שתיל של אבוקדו רענן במטרה שבסופו של דבר יגדל העץ פאר, ויוציא פירות, ולאט לאט מגרעיני העץ הראשון יעברו לעוד ועוד עצים.
הסיפוק הודאי של אותו חקלאי יהיה בזמן שהראשון שיטעם את היבול שלו יכול לסנן מפיו בשמחה: "כמה נאה אילן זה ומה נאים פירותיו, ומה נאה ניר זה אשרי מי שגידל אותו"..
עוד באתר:
שהמאמץ שלי בפעם אחת יהיה במטרה להיות כפול 2, לפעם הבאה שמי שיטעם את היבול בפעם הבאה יטעם אבוקדו שהוא כל כולו ברמה אחרת.
ומה באשר אלינו לבני האדם?
הרי התורה כבר דימתה אותנו לעץ דכתיב: "כי האדם עץ השדה", האם אנחנו לא רוצים שהיבול שלנו שאנחנו משקיעים עליו את כל חיינו, שזה הילדים שלנו שהקב"ה מפקיד בידיים שלנו לשליחות בעולם הזה, לא רוצים שיהיו מוצלחים וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'?
הבה נפתח יחד את פרשת השבוע וננסה לענות על כך בפסוק שאותו מדברים מדי שנה בשנה בהגיענו לפרשה זו:
"וידבר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו".
כותב רש"י הקדוש: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".
והשאלה נשאלת: "ממילא גדולים על הקטנים אני מבין, אך מהו הלקח לדורות בגזרה השווה של אמור ואמרת?
בשביל להבין את פני הדברים הבה נפתח יחד את דבריו הנפלאים של הגאון ר' שמשון רפאל הירש זצוק"ל ראב"ד פרנקפורט דמיין (אוצר כתבי ר' שמשון רפאל הירש כרך ד', חינוך יהודי, בהוצאת יפה נוף עמוד קכה):
"השפה העברית משתמשת גם במילה הנהדרת "רב", לתיאור עבודת המורה והמחנך, מכאן שהמונח הידוע רבי, וכו', מאפיין את המורה לא כמי שהוא "רם המעלה", מתלמידיו אלא כמי שמרבה ידע, מונח זה מדגיש מה צריכה להיות המטרה העיקרית של המחנך "לכפול את עצמו דרך תלמידיו", לעצב את רוחם ואופיים של תלמידיו כדמותו.
רעיון זה כולל את כל כבוד המשימה המוטלת על המורה והמחנך, ומאידך גם את כל הסיפוק שבה המורה שתופס חינוך בצורה זו יראה שחובתו הראשונה היא לעבוד ללא לאות על דעתו ואופיו הוא, עליו לעבוד על עצמו להיות סוג האדם, בשכלו, וברוחו, ש"הכפלתו", תוסיף לרווחת האדם למען תלמידים שעתידים להתבגר בדמותו, עליו להישמר בקפידה מכל עוולה וחולשת אופי, שמא יתברר שהוא "מוכפל" שגיאה וחולשה מוסרית, במקום להכפיל את הטוב והאמת.
ומוסיף הרב זצ"ל: "הגדרה זו של מורה או מחנך כוללת גם את הסיפוק של מלמדי תלמידים ומגדלי ילדים, שהוא כנראה האושר הגדול ביותר שאדם יכול להשיג בחייו, זוהי תזכורת למחנך המסור המתאים לתפקידו מבחינה שכלית ומוסרית, שהמקצוע שלו משפיע באופן ישיר על עיצוב עתידה הרוחני והמוסרי של האנושות יותר מכל מקצוע אחר וכו'.
יוצא שאתה מדבר ויש לך תלמידים, אמור, ואמרת, האמירות שלך נכנסות עמוק עמוק והם בונות את הנפש להצלחה אמיתית בעבודת ה'.
בואו ותשמעו סיפור (איתעלותא, להגאון הרב דוב קוק שליט"א, עמוד קנח):
"מעשה שהיה באבא אחד שהתלונן לפני רבנו על בנו לפני גיל בר מצווה, שיש לו ירידות בעבודת ה' הפרטית שלו, וכאשר שמע זאת רבנו ביקש לפגוש את הילד.
רבנו הגיע אל ביתו של הילד, ישב עימו, ואחרי זמן מה הוציא מכיסו סכום של כמאה שקלים, נתן לילד ואמר לו שרוצה הוא לעשות איתו 'הסכם', שבכל יום הילד יתפלל על רבנו.
אחרי כמה דקות שוב הוציא רבינו סכום של כמאה וחמישים שקלים ואמר לילד שזה נתן לו לתזכורת, שיזכור להתפלל עליו.
ולפני שיצא מבית הילד, הוציא רבינו עוד סכום של כמאה שקלים נתן לילד ואמר לו שזה יהיה "לחיזוק הקשר בינינו".
התפלא האבא מדוע רבינו מביא לילד סכומי כסף גדולים כל כך, מה גם שבקושי דיבר עם הילד על הבעיות שלשמן הוא הטריח עצמו ובא לביתם.
ואמנם, כעבור ימים אחדים אמר האבא שראה שינוי מפליא אצל בינו, שמשכים לקום כל יום בבוקר לתפילה בהנץ החמה, וכל זה כיון שמרגיש מחויבות להתפלל על הרב, וכן כל פעם שהילד הזה היה ניגש לרבינו, היה אומר לו רבינו שלא ישכח את ה'הסכם' שיש ביניהם שהילד צריך להתפלל עליו ותוך כדי דיבור מוציא לו עוד סכומי כסף, בכדי שיישמר ההסכם שביניהם!!!
זה להכפיל את המעשים והדיבורים כבר בתוך התלמידים או הילדים!!!
והלוואי שנזכה!!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
המאמר נכתב לרפואת והצלחת
מורי ורבי עטרת ראשי
ר' חיים שמעון פינטו שליט"א
בתושח"י.
