כיצד קרח שפיקח וצדיק היה, נלחם במשה רבינו?
פעם הגיע אברך לרבי ישראל מאיר מראדין ה'חפת חיים' והודיע לו כי הוא עוזב את ספסלי בית המדרש. לאחר שיצא אמר החפץ חיים: חבל רציתי למנות אותו לתפקיד תורני חשוב, חבל שהוא לא חיכה מעט. הוא היה זוכה לב' שולחנות.
לעתיד לבוא בעת שהעולם יהיה שלם, גילוי השכינה יגרום לכל עם ישראל לעלות ברמתם הרוחנית. כפי שנאמר:
עוד באתר:
"ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יהוה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יהוה" (ירמיהו לא)
בתקופת הגלות, מידרג היררכיה המנהיגותית והרוחנית בעם ישראל, הצדיק מעלה את בני דורו בקומתו. זאת בגלל שאין כולם שייכים למדרגה רוחנית נעלה וגבוהה כמו הצדיק.
כלומר בגלות יש דרגות רוחניות שונות, כאלו שמצריכות את המון העם להתבטל כלפי הצדיק כחלק מעבודת ה', ולבטל את מחשבתם אליו גם כאשר עולם בדעתם אחרת. אך בגאולה העתידה, לכולם יהיה רצון אחד לעשות רצון אבינו שבשמים.
קרח חשב לאחר מתן תורה כי העולם הגיע לשלמות, בדיוק כפי שלעתיד לבוא כולם יהיו שווים בפני שווים. ולכן המשיל את משלו על 'בית שכולו מזוזות האם צריך מזוזה בפתחו' וכן על 'טלית שכולה תכלת'. אך העתיד לבוא טרם הגיע והגאולה השלימה בוששה מלבוא.
יתירה מכך, בספרים הקדושים מבואר כי כמו שאהרון הכהן התמנה לכהן גדול כך גם קרח היה אמור להתמנות ולהיות 'לוי גדול'. גדולותו של קרח אכן הצדיקה את מינויו אך הוא לא חיכה לכך בסבלנות הראויה לרגע הנכון ולמינוי מאת הקב"ה.
היהדות מלמדת אותנו לנשום עמוק ולהיות בסבלנות גם במובן הרוחני בגלל דבר אחד:
נפש האדם רוצה גאולה ושלמות, אבל לפעמים דווקא הרצון לשלמות פוגע וגורם נזקים, לפעמים דווקא הרצון לאכול את הפרי טרם בישולו המלא פוגע ביכולת לחיות חיים רוחניים מלאים. נכון, גם ברוחניות צריכים סבלנות.
לנצל הזדמנויות אכן כן, אבל לא להקדים את זמנן, בטח שלא בכח, בטח ובטח שלא במלחמתיות.
