איך מספרים לילדים על בשורה קשה?

יענקי בן ה 6 ירד מההסעה שהחזירה אותו מהחיידר ושעט בריצה הביתה כמידי יום. בבית הוא מצא את אמא עיניה אדומות מבכי ותהילים פתוחים בידה. "אמא, מה קרה?" שאל בבהלה.

בעקבות הטרגדיות הקשות שקרו לאחרונה, פונים הורים ושואלים מה אומרים לילדים ? האם להעלים מהם או לשתף? כמה לשתף ואיך להרגיע?

באופן טבעי, אנחנו מנסים להרחיק את ילדינו מחשיפה לאירועים של אסון ואובדן. אלא שלעיתים ילדים צריכים להתמודד עם אובדן, בייחוד במציאות קשה שפוקדת אותנו לא פעם. אם מדובר באדם קרוב לילד או שהידיעה תגיע אל הילד בכל מקרה, והוא ייאלץ להתמודד עם המשמעות שלה צריך לספר לו את המציאות . אך יש לעשות זאת בהתאם לגילו ולהתפתחותו.
קיימים שני מיתוסים מרכזיים שהורים רבים מאמינים בהם:

1. תינוקות לא מבינים כלום לכן אפשר לדבר לידם חופשי – טעות!
תינוקות ופעוטות אומנם אינם מדברים ואינם מבינים שפה מילולית אך חשים וסופגים את השפה הרגשית והגופנית של המבוגרים. לכן, על ההורה להיות ער לכך שכשהוא מנסה להתמודד עם בשורות קשות, ילדו הרך מגיב וקולט. פעמים , אין הדבר בשליטה ביחוד כששומעים את הבשורה לראשונה. לכן, חשוב שההורה יאסוף את רגשותיו ויפנה לתינוקו כבוגר אחראי, יחבק אותו ויגיד לו "אמא שמעה בשורה קשה ועצוב לה . אמא פה איתך. שומרת עליך" . גם אם הוא לא הבין את כל המילים הוא הבין את המסר.

2. אסור לבשר לילדים על בשורה קשה כי זה רק יגרום להם פחד- טעות!
אסון או מוות של אדם קרוב, מעורר חרדות אצל כולם גם בקרב אדם בוגר. כאשר ההודעה נמסרת לילד, החרדות של המודיע עלולות להיות חזקות יותר, בגלל האמונה, שלילד יש פחות כוחות התמודדות והוא עלול להיחשף לחוויה קשה מידי.

אך ההפך הוא הנכון, אם לא מכינים את הילד בצורה מתאימה, או זורעים אצלו אשליה שתתנפץ מאוחר יותר , היא תגבה מחיר רגשי גבוה ומיותר של חרדות מעבר למה שמזמן האירוע עצמו.

כיצד לספר לילד על בשורה קשה?

ראשית, חשוב שתהיה זאת דמות קרובה לילד, שהוא חש ביטחון בנוכחותה. צריך למצוא מקום שקט ומרוחק מההמולה, להעניק קירבה פיסית לילד, מגע או חיבוק, טון דיבור אמפטי ותומך, והבטחה לילד שהוא לא יישאר לבד.

ילדים תמיד מרגישים אובדן, מעבדים אותו ומגיבים אליו, בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם.

ילדים בגיל 3-6 אינם מבחינים בין דימיון למציאות. לכן, אם הם נחשפים להסתרה ולהתחמקות או מנגד לדרמה רגשית ללא הסבר או להסבר לא מציאותי , הדמיון שלהם ממלא את החסר באמצעות פנטזיות מאגיות ובלתי מציאותיות המעוררות חרדות בקרבם.

למשל, אם חוששים לספר לילד שסבא נפטר ובמקום זאת מנסים לרכך לילד "הוא חולה", הוא יצפה שיבריא ואחרי שיתברר לו שהוא נפטר, הילד יקשר כל מחלה עם מוות. כמו כן, אם אומרים לילד שהוא נסע הוא יחכה שיחזור, וכשתתגלה האמת הוא יאבד אמון בסובביו.

ילדים בגיל 7-10 כבר מתחילים לתפוס את רעיון המוות אולם עדיין אין להם הבנה מופשטת כמו מתבגר אבל הם מבינים ש"איננו" הוא משהו סופי (בעוה"ז)

צריך לשים לב שלא להיכנס לתיאור מפורט של האירועים וכן אין ליצור דרמה והיסטריה סביב הבשורה שדרכן לעורר חרדה וסערה רגשית קשה אצל ילדים.

יש להגיד בצורה פשוטה ברורה למשל על הסבא " הוא היה זקן וחולה" או "הגיעה שעתו והוא החזיר נשמתו לבורא. הוא איננו ואנו מאד נתגעגע אליו"

יש לתת לגיטימציה למגוון הרגשות שעולים בשעת צרה. ההורה יכול לשתף את הילד ולהגיד לו "גם לי מאד עצוב". זה בסדר שילד יראה את ההורה דומע או מבטא את כאבו וצערו , אך חשוב שההורה ישדר שרגש זה הוא לגיטימי המבטא את החוויה הרגשית האוטנטית ואינו מעיד על התפרקות האישיות. "זה קשה לכולנו, לילדים ולהורים אך בעזרת השם נתגבר ונתחזק"

חשוב להתחזק באמונה. מחקרים רבים תומכים בהכרה כי האמונה היא משאב יעיל ומסייע בהתמודדות עם אובדן. האמונה שלנו עוזרת לנו להתמודד עם אובדן ואסון בכך שמעניקה משמעות עמוקה ונוספת.

לכן, לאחר שהסברנו לילד בצורה אמיתית, פשוטה ובהירה את המציאות , אנו נשזור את האמונה בהתאם לגיל. ילדינו משחר ילדותם יונקים עם החלב את האמונה באלוקים ובצדקת דרכיו , לכן חשוב להוסיף בהתאם משפטי חיזוק ואמונה.

בנוסף, ילדים מתמודדים טוב יותר אם הם מרגישים שהם לוקחים חלק בפעילות שתורמת . כמו קריאת תהילים, בחירת מעשה חסד או כל מצווה אחרת.

אצל מתבגרים החשיבה המופשטת מסייעת להם לתפוס מעבר לממשי ולהבין את נצחיות הנשמה. הם עשויים לשאול ולדון בסוגיות שמתעוררות בהם סביב הנושא. היו קשובים להם ואפשרו להם לשתף ולשוחח אתכם על מחשבותיהם ורגשותיהם .

בשורות טובות

ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית. מטפלת במבוגרים וילדים. קליניקה באלעד ובירושלים. מרצה במכללה החרדית מבח"ר , חברת סגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה, מנהלת פורום "פורטל הנפש". לשאלות ותגובות [email protected] 052-6346334