1.
לקראת הסיום של ספר דברים מופיעה התוכחה הקשה של פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, שמספר קללותיה כפול מזה של פרשת בחוקותיי. לאחר כל התוכחה מופיע פסוק, שבו משה רבנו מתאר בפני בני ישראל את המסות הגדולות, את האותות ואת המופתים, שהיו ביציאה ממצרים, ואומר להם: "ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה." רש"י מפרש, ש'היום הזה' הוא היום שכתוב בהמשך ספר דברים, בפרשת וילך. היום שבו סיים משה לכתוב את התורה הזאת, "ויתנה אל הכהנים אל בני לוי". אז - אומר רש"י - "באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר - לא לכם ניתנה, לנו ניתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: "היום הזה נהיית לעם" וגו'. היום הזה הבנתי, שאתם דבקים וחפצים במקום."
מעניין. משה רבנו חושב בתחילה למסור את התורה לבני לוי, באים כל ישראל, עושים הפגנה, באים בטון של מרמור ובקולות מחאה וטוענים: גם אנחנו היינו בסיני, גם אנחנו רוצים חלק בתורה, ומטיחים האשמות במשה רבנו: מה אתה משליט את בני לוי ומוסר רק להם את התורה, מפני שהם השבט שלך? ובמקום שמשה יצטער ויכאב, הוא שמח שמחה גדולה, והמסקנה המרגשת שלו היא: "היום נהיית לעם." היום אני רואה, שאתם דבקים וחפצים במקום.
עוד באתר:
2.
צריך להבין, מה ההתלהבות הגדולה שלו, מנין שהדרישה שלהם - "תן לנו! גם לנו ניתנה!" מהווה הוכחה לכך, שהם דבקים וחפצים במקום עם כל תרי"ג המצוות. אולי הם מחפשים כבוד, אולי הם רוצים שלטון ושררה?
מנין, שהאינטרס שלהם הוא להידבק ולאהוב את השם, אולי אהבתם את עצמם היא שמכוונת את דרכם, שמא הכבוד האישי הוא העומד בראש מעייניהם? מנין, שההפגנה הזו היא אכן סיבה לשמוח, אולי ההפך?
בעיקר יש להבין, מהי המעלה שמשה ראה בעם ישראל באותו היום, שלא הבחין בה כבר במעמד הר סיני, שבו נאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ד' - נעשה"?
3.
התשובה לשתי השאלות היא אחת. ההפגנה הזאת התקיימה אחרי התוכחה של מאה קללות חסר שתיים.
לאחר שהקב"ה הודיע: "והיה אם לא תשמע בקול ד' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו, אשר אנוכי מצווך היום, ובאו עליך" תשעים ושמונה דברי קללה ותוכחה ואיומים קשים. ההפגנה הזאת התקיימה דווקא בזמן שהייתה הזדמנות בשביל אלה, שלא רוצים את התורה, להתחמק ולהגיד: לא מדבשך ולא מעוקצך. אחרי שהם שמעו מה כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, הם היו עלולים לומר: אנחנו מוותרים על כל התענוג הזה, ובתנאי שלא תחול עלינו כל התוכחה הזאת. מעדיפים, שמשה ייתן את התורה הזאת לשבט שלו, שהם יסבלו, כביכול, ואנחנו נהיה פטורים, נהיה חופשיים, חילוניים לגמרי מ. נעסוק רק בחול ונשאיר לשבט לוי את הקודש.
אבל הם לא אמרו את כל זה אלא להיפך. הם באו לפני משה והכריזו: גם לנו ניתנה תורה. גם אנחנו עמדנו למרגלות הר סיני. אנחנו רוצים את כולה. אם כן - אומר משה - היום נהיית לעם! עכשיו נוכחתי לדעת, כי אתם דבקים וחפצים במקום. אתם לא מחפשים כבוד ושלטון או עמדות כח, אלא תורה היא שעומדת מול עיניכם, וללמוד אתם מבקשים. אתם יודעים, שקבלת עול תורה ומצוות כרוכה בהרבה מאד קשיים, בהרבה מאד סבל והקרבה אם חלילה לא תשמעו, ובכל זאת אתם לא מוכנים לוותר. עכשיו אני שמח שמחה גדולה, שעם ישראל דבק בהשם וחפץ בתורתו.
