1.
בספר בראשית מופיעים כמה וכמה נאומים, אבל נאום כפי שיש בפרשת השבוע, פרשת ויגש, אין בכל הספר כולו… יהודה, שאף שלא היה בכור האחים, היה בכיר ההנהגה של האחים, עומד מול מלכות מצרים המיוצגת על ידי משנה למלך פרעה, בזמן שיהודה לא הכיר אותו כאח, עצמו ובשרו, אלא כשליט קשוח שמתעמר בו ובשאר האחים לחינם ומתנכל להם מהרגע הראשון שהם נפגשו. בתחילה חשד בהם שהם מרגלים. לאחר מכן טען, כי הם גונבים אותו בכסף, והשיא היה – שהאשים אותם בגנבת הגביע "הקדוש".
למרות שאותו שליט כבר הוכיח, כי טענותיו אינן מתבטאות רק במילים אלא גם במעשים, והוא כבר לקח בשבי את שמעון וכעת מבקש להכניס אל בית הסוהר את בנימין, הקטן שבאחים, יהודה לא חושש ועומד מולו ונותן נאום הבנוי לתלפיות. מצד אחד, יש בדבריו הטחת האשמות באיומים קשים ביותר – הוא מתריע בפניו: "כי כמוך כפרעה" – כלומר, יהודה אומר ליוסף: אני אפגע בך וכך גם באדון שלך, אני מתכוון ללכת פה עד הסוף! אני לא אוותר על החזרת אחי הצעיר הביתה לאביו, שאוהב אותו ומחכה לו. מאידך גיסא, יהודה בנאומו פונה ליוסף – 'אדון הארץ' גם בדברים הרכים ביותר. הוא אומר לו: "ועתה, כבוא אל עבדך אבי, והנער איננו איתנו, ונפשו קשורה בנפשו, וירא כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה." בהמשך הוא רואה צורך להסביר מדוע דווקא הוא מתבטא בשם כל האחים באומרו: "כי עבדך ערב את הנער מאת אבי לאמר." הוא מספר, שהוא נתן ערבות אישית והבטיח לאבא, שאם לא יביא אליו את בנימין בחזרה ויציג אותו בפניו – "וחטאתי לך כל הימים"… הנאום היה חזק מאוד. תקיף ומרגש כאחד.
עוד באתר:
אולם למרות הנאום הנפלא, לכל אורכו לא שומעים שום תגובה מצד יוסף, המשנה למלך מצרים. על אף שיוסף לא קטע את הנאום, הגם שאף אחד מאנשיו לא קראו קריאות ביניים, הוא שומר על קשיחות, ולא נראה שזז אצלו משהו ברגש. אמנם יוסף היה מחופש לאיש הקשה ביותר, אבל אנחנו יודעים שהוא למעשה, כבר פרש פעמיים לבכות בחדרו. פעם אחת כששמע שיעקב אביו בחיים ופעם נוספת כשראה לראשונה את בנימין. עם כל זאת יוסף לא נשבר. הוא נשאר בעמדתו, ובאופן נחרץ קובע, שמכיוון שבנימין מואשם בגניבת הגביע, הוא יישב כעבד מלכות מצרים ויישאר תחת שלטון פרעה! "ואתם" – סיים יוסף את דבריו – "עלו בשלום אל אביכם".
דווקא כשיהודה חזר לומר את המילים "עתה יישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו" – או אז פתאום, יוסף לא יכול היה להתאפק וביקש מכל הניצבים עליו להשאיר אותו ואת אחיו לבד. או אז היה הרגע המרגש, שבו יוסף חשף בפניהם את זהותו האמיתית. המילים הללו של יהודה הסירו מעל יוסף את כל המחסומים והצליחו לקלף את הקליפה, שבה התעטף יוסף. מדוע? במה התייחדו מילים אלו מכל מה שאמר יהודה קודם לכן לאורך כל נאומו המרשים?
2.
התשובה היא שבדברים הללו הוא עובר ממילים למעשים. יהודה יודע, שכאשר הוא מבקש לשבת תחת הנער – בנימין, הוא מסכן לא רק את חירותו אלא מעמיד את עצמו בסכנת חיים ממש, ובכל זאת הוא אומר: אני נפרד מאשתי, תמר, שמחכה לי בבית עם שלושת בניי: שילה, זרח ופרץ, אני נפרד מאבא ומאחיי היקרים, ומוסר את עצמי להיות עבד לאדוני, ובלבד שהנער יעל עם אחיו.
הרגע שבו עבר יהודה ממילים למעשים היה הרגע שבו יוסף כבר לא יכול היה להתאפק, משום שברגע הזה יוסף הבין, שיהודה כבר אינו אותו יהודה, שאמר עליו אי שם לפני עשרים ושתיים שנה: "לכו ונמכרנו לישמעאלים", הוא כבר לא אותו בן-אדם. המילים היפות שנאמרו לאורך כל הנאום שלו לא שינו את העובדה ולא הוכיחו ליוסף על איזה שהוא שינוי משמעותי או חשבון נפש, שעשה יהודה במהלך עשרים ושתיים השנים האחרונות, אבל כשיהודה גילה במעשים על דאגתו לבנימין ועל ההתחשבות באהבה היתרה, שהייתה ליעקב אל בנו הקטן, ששימש גם כמזכרת היחידה מרחל, או אז יוסף לא היה מסוגל להמשיך 'לשמור בבטן' והתוודה בפני אחיו: "אני יוסף. העוד אבי חי?!"
3.
לאור דברים אלו סבי מורי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, לימד אותנו לקח מהפרשה. דווקא הוא, שנודע כדרשן מדופלם, אמר שאמנם כוח הדיבור הוא חשוב, שכן מילים יכולות להשפיע ולתת מוטיבציה לפעול, אבל המעשה הוא מה שקובע! הוא הוסיף, כי אפילו אצל יהודי כמו יוסף, שידע להעריך דיבורים, שהרי הם היו כלי ההישרדות שלו כל השנים במצרים, נקודת השבר הייתה דווקא כשיהודה סיים עם הדיבורים ועבר למעשים.
בלשונו הצחה קבע סבא, כי "העיקר הוא לא מה אתה אומר, העיקר הוא מה אתה עושה! המעשים שלך הם אלה שקובעים מי אתה."
מציאות כזאת של אדם, שמקריב את חייו בשביל אחיו הצעיר, קשה למצוא. המעשה הזה של יהודה בהחלט היה ראוי לסיים את סיפור הטרגדיה של יוסף עם אחיו.
