הלקח מה-M16: פרשת ויגש \ הרב נהוראי אלביליה

אספר לכם משהו אישי..

אינני לוחם צה"ל, ומימי לא החזקתי את רובה האם שש עשרה ויריתי בו..

הכל תמיד בחזקת "אלא לראותם בלבד"…

עד ש…

באחד הימים אחד מחבריי לכולל, הציע לקחת אותי טרמפ' מהקריה בה אני גר, אל השכונה המרוחקת מביתי, בה נמצא הכולל בו אנו לומדים..

כשהגיע אליי פתחתי את דלת הרכב וקדמתיו בברכת :"בוקר טוב"!!!, מה נשמע?

וברגליי שכן לו אחר כבוד אם שש עשרה חדש ומבריק..

אציין שבחיי אף פעם לא נגעתי בכלי הזה מקרוב והחזקתיו בידיי..

"מה זה"? "הפכת ללוחם"? שאלתי.

ידידי שזה לא שנים רבות עת סיים את שירותו הצבאי כמפקד נכבד ונערץ, אמר לי:

"הפכתי לחבר בכיתת הכוננות העירונית"…

אולי קצת תצחקו, אבל שאלתי בחשש: "הרובה לא יכול לפלוט כדור"?

והוא אמר לי משפט שגרם לי לחשוב הרבה: "אתה רואה כאן את המעצור האדום הזה בתוך קנה הרובה"? גם כשיש מחסנית בתוך הרובה אי אפשר שיעלה כדור לקנה, כי יש לו כאן מעצורים!

וחשבתי ואמרתי: "האם לא כך גם פרשת השבוע"?

הבה נפתח יחד את הפרשה שלנו בה יוסף מתגלה אל אחיו:

"והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מה,יב)

והשאלה כאן מתבקשת – מה הוא בא לרבות פה המדבר? לא מצאנו מישהו שמדבר ממקומות אחרים? התכל'ס זה אך ורק הפה? 

כותב על כך רבינו בחיי ע"ה וזה לשונו:

"כפי כן ליבי, ולא נזכר לב בכתוב, אבל דרשו רבותינו ז"ל כן מפני שהיה יכול לומר 'כי אני המדבר אליכם', ומה שהזכיר כי פי מפני שהדיבור המושם בפה הוא כלי הלב להוציא את אשר בתוכו, ומזה דרשו כפי כן ליבי".

ועוד מצאנו בפסיקתא רבתי (פכ"ט):

"'מי יתנך כאח לי', כאיזה אח, לא כקין להבל שהרי הרגו, לא כישמעאל ליצחק שהרי ישמעאל שנא את יצחק, לא כעשו ליעקב שהרי עשו שונא ליעקב, לא כאחי יוסף ליוסף שהרי היו האחים שונאים את יוסף, אלא כיוסף לאחיו שאחר כל הרעות שעשו לו אמר להם 'ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם, שניחמם ואמר להם דברים המתקבלים על הלב".

בחיים, אנו נוטים לפעמים לשמור קצת טינה בלב, לאנשים שפגעו בנו, אנו יכולים לראות אותם לדוגמא ברחוב, ולאבד את הסבלנות רק מלהסתכל עליהם, ולבסוף כשהם הולכים אנו צריכים לנשום עמוק בשביל לחזור קצת לשפיות נורמלית, יוסף הצדיק, שהיה יכול להמשיך לעשות להם את ההלוך ושוב לארץ כנען, החליט החלטה אמיצה רגשית,  יש לי פה, יש לי מעצור אדום שהקב"ה שם לי, אני אכלכל אתכם ואת טפכם ומשפחתכם,  מה שאני מרגיע אותכם כרגע זה כי קיבלתי דבר שלא הרבה זוכים לקבל:

הלב שלי נקי!!!

מכרתם אותי לישמעאלים בעשרים כסף, עברתי ניסיון נורא עם אשת פוטיפר, ישבתי בכלא בגללכם , ועדיין, מה שאני מוציא מהפה זה מה שהלב אומר בפועל, זה דברים שיתקבלו גם עליכם, והאהבה שלי אליכם, עוד ידברו עליה ויספרו עליה לדורות…

והעבודה שלי היא שכולנו רוצים לקיים בנו את ה'מי יתנך כאח לי', להרגיש שכל עם ישראל גם מי שפגע בנו, הוא בסופו של דבר גם אח שלנו, אנחנו יכולים להיות כמו m16, לוחצים על הכפתור ויורים לכל עבר, אבל גם בזה יש מעצור…, לנשום עמוק וללמד גם את עצמנו באופן פנימי, על מידת סבלנות שגם אנו לא מבינים לפעמים: "איך רוכשים את המידה הזאת"? "באיזה בית ספר להשכלה גבוהה מלמדים שיעורים לסבלנות?

ולא בכדי אמר מרן המשגיח ר' ירוחם ממיר זצ"ל: "על האדם להיות סבלן כלפי עצמו, בעיקר בעתים ובזמנים של ריפיון וקושי הבאים עליו".

בואו ותשמעו סיפור (מידות דיליה לרב אברהם חנונו שליט"א, עמוד תשיז ):

בשיעור המשניות הידוע של הגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל בבית הכנסת "זכרון משה", מלבד לימוד המשניות בבהירות עצומה היה בו גם לימוד מוסר עצום לשומעים והדרכה במידת הסבלנות – כיצד להתייחס בדרך כבוד לכל מי שפונה אליו בשאלה או בבקשות הסבר.

בין שומעי לקחו, היה גם יהודי אחד שלא הפסיק לשאול שאלות וקושיות פשוטות, והשומעים זקוקים היו להתגברות מיוחדת על מנת לא לצחוק וללעוג למשמעם.

ואילו רבינו זצ"ל ישב והאזין לדבריו בכובד ראש, והתייחס במאור פנים לכל שאלה היוצאת מפיו, ואימץ את כל כח דיבורו והסברתו הבהירים למען יהודי זה, אולי יבין משהו, הדבר נמשך זמן רב, ולא פעם נשארו שומעי השיעור פעורי פה ונדהמים, נוכח כח סבלנותו של רבינו זצ"ל – גאון הדור נכנס למשא ומתן עימו וסבלנותו אינה פוקעת לעולם…

וזה הכוח של ה לעצור!!!, ולהיות סבלן ולהבין למה עצרת…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

---

המאמר נכתב לעילוי נשמתם הטהורה של כל חללי צה"ל שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".

ת.נ.צ.ב.ה.