היחס למוות מעסיק את האנושות מראשית קיומה, העיסוק בנושא חיים ומוות הביא לכמה גישות:
הרגש האנושי הנורמלי הוא פחד וחשש, אנשי הרוח והמוסר רואים במיתה כפי שאמרו חז"ל 'והנה טוב מאד' זה יום המוות, זאת משום שהמוות גורם לניצול החיים ומזכך את התשוקה לחוות חיי רוח ואף רצון להטבעת חותם.
גישה נוספת לחרדה מהמוות מסופרת על רבי חיים מבריסק, בעת שעלה בלבו החשש מהמוות הוא החל להתעסק בהלכות טומאת המת פרטיהם וענפיהם, כך הוא הצליח לעסוק בצורה חיובית גם בדבר שלילי כמו המוות.
עוד באתר:
דבר מדהים ומחודש יש בהלכות טומאה וטהרה:
רק כלי שלם מקבל טומאה. כלי שבור אינו ראוי לקבל טומאה, אפילו כלי שלם שנטמא אך נשבר 'שבירתו זו היא טהרתו'.
הגמרא בשבת מחדשת כי כלי פעמון שנשבר הענבל-המקל הקטן שיוצר את רעש הצלצול, עדיין מקבל טומאה אף על פי שהוא כלי שבור, זאת משום שאפשר להפיק צליל על ידי מכת הזוג בכלי אחר כמו כלי חרס ולכן הכלי עדיין ראוי לקבל טומאה שהרי תוכן ומשמעות הכלי קיים חי ומשמיע צלצול.
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב הבני יששכר מחדש ומציע גישה חדשה, 'חיים לאחר החיים':
לדבריו ניתן להמשיך חיים וחיות גם לאחר המיתה הגופנית של אדם שכבר לא איתנו, האדם שעודנו חי גורם להשמיע צליל חיים של הנפטר על ידי שהוא לומד את דברי תורתו של הנפטר יחד עם שפתיו שהם הכלים שעודנם חיים ובכך כח החיות פועם בו.
דברי תורת הנפטר יחד עם לימוד התורה של אנשי החיים, מתערים זה בזה חיות העבר בחיות ההווה.
זהו הכוונה באמירת חז"ל 'שפתותיו דובבות בקבר', על ידי לימוד תורת הנפטר גורמים שתורתו תעשה צליל חדש בעולם. נכון הענבל שבו כבר לא קיים, ואינו יכול לדבר ולהשמיע צליל חיים אך על ידי לימוד תורתו הרי זה כמו כלי שבור שיוצר רעש צלילים בכלי אחר שעודנו בעל שם כלי על ידי כלי אחר.
'יעקב אבינו לא מת' בגלל שמעשי ומפעל חייו עודנו פועם וחי על ידי בניו. זאת אומרת שכל מעשה מצווה שאנו עושים מכח יעקב אבינו זהו בשותפות מלאה ומעורר ומעיר לחיים.
שאנחנו עושים משהו טוב, יש לו גם משמעות לאחר שעשינו אותו. וגם לאחר מאה ועשרים.
היהדות מאפשרת להפוך הווה לעתיד, וחיים עוברים בחיים קבועים.
נכתב על פי משנתו של הבני ישכר במאמרי חודש כסליו-טבת מאמר ג':
כשהתלמידים אומרים דברי תורה משמו של החכם אחר פטירתו, הנה שפתותיו של הגוף בעולם הזה דובבות, נמצא הוא לומד בכלי הגוף בעולם הזה כמו בחייו, הגם שהוא על ידי דבר אחר, מיקרי עושה מעין מלאכתו ראשונה, הנה ניתוסף שכרו בכל פעם גם אחר פטירתו ונקרא מהלך, זהו שאמר ליהושע בן יהוצדק: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג ז), והוא כמו שפסק ר' יוחנן בשבת: ניטל העינבל, כיון שראוי להקישו על גבי כלי חרס ועושה מעין מלאכתו על ידי דבר אחר, מיקרי כלי. על כן על זה התפלל דוד: "אגורה באהלך עולמים",
נציין כי יום היא"צ של ה'בני יששכר' יחול ביום שב"ק הקרוב. זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.
