הזמן: יום ראשון. המקום: רמאללה. האיש: מחמוד עבאס - אבו מאזן.
אבו מאזן ברטוריקה ישנה ומוכרת בחר כבר בתחילת דבריו ללטף את הנוכחים הישראלים שהיו במפגש המתוקשר הזה שאורגן על ידי חבר הכנסת חיליק בר ממפלגת העבודה. מה שאבו מאזן כנראה לא ידע, שהוא בכלל לא היה צריך ללטף את הנוכחים כי הם ממילא מונחים לו בכיס בכל הקשור לאהדה אישית בגלל שהם שייכים לאחת הקבוצות הקטנות במדינת ישראל, לקבוצת אנשי שמאל ושלום שכנראה לא התפכחו עדיין מאשליית אוסלו ושות'.
הראיס טרח להסביר שהשלום בין העמים אינו לוקסוס אלא תהליך חשוב שיאפשר עתיד טוב יותר לבני שני העמים, ולכן המפגש הזה חשוב כי משתתפי המפגש היום ששומעים את הדברים ישירות מהמנהיג הפלסטיני – השנוי במחלוקת - הם אלו שיהיו בישראל המנהיגים הפוליטיים בעתיד.
עוד באתר:
כמו כל מובילי דעת הקהל ברחוב הפלסטיני, גם הראיס משתמש בשיטת המקל והגזר. כאשר הגזר זו ההכרה של כל מדינות ערב במדינת ישראל כמדינת היהודים והמקל זה האיום הברור שאם הפלסטינים יגיעו לנקודת הייאוש לא ניתן יהיה לצפות מראש לאן הייאוש יוביל את השבאב הפלסטיני המוסת ממילא כבר מרגע הגיעו לגיל חינוך, ודו''ק.
החלק המעניין יותר היה בשלב שאבו מאזן תפס שמדובר כאן על קהל שבוי מראש – אפילו ערביי ישראל היו שבויים – ואז הוא חזר על מנטרת נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ והבדיחה המפורסמת בעניין כמות המים שהוציאה את חברי הבית היהודי מכליהם ומהמליאה, ושבמקרה של אבו מאזן הוציאה את כל מחיאות הכפיים שהיו לסטודנטים הישראלים בארסנל שעבר את הבידוק הביטחוני והיה הדבר היחיד שהותר להם להכניס לאולם.
את האוזניים שלי תפס משפט אחד שאמר יוזם הביקור חיליק בר: "יש כאן שני עמים שגרים אחד ליד השני ואחד בתוך השני שלא מכירים זה את זה". צר לי לאכזב, אבל היום יותר מתמיד אני לא מאמין לאבו מאזן וגם לא לאנשי השמאל שיוזמים ביקורים מהסוג הזה בהם יש סתימת פיות לעיתונאים שלא ישאלו את הראיס שאלות רק כדי שלא לגרום לו לנוע באי נוחות על כסאו.
ורק כהערת אגב, אני מקנא ביכולת של ציפי לבני להאמין לאבו מאזן ולקנות את כל הלוקשין והבקלאווה שהוא מוכר לה ומאכיל אותה בכל מפגש מחדש.
מעשי ידיו טובעים בים
מהבירה הפלסטינית ראמללה לבירה הישראלית ירושלים. אין אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שמגלם בעצמו את התזה הידועה "לא שווה להיות נאמן לביבי נתניהו" יותר מאשר השר לענייני מודיעין ולעניינים אסטרטגיים יובל שטייניץ.
שטייניץ שבבהירות ובנעימות האופיינית אך ורק לו מסביר את ההבדלים המהותיים בין הממשלה הנוכחית לזו הקודמת לה. ולא, הוא לא מתכוון רק לשינוי בצבע הכיפות של היושבים סביב שלחן הממשלה אלא על הרבה יותר מזה. גם הקיטוב האידיאולוגי הגדול ביותר שהיה אז בין השרים עדיין ניתן היה לעבוד בשיתוף פעולה כי כל הנוגעים בדבר באמת באו כדי לעבוד ולא קמו כל בוקר עם מחשבה חדשה איך לכופף ידיהם ואמונתם של החברים שסביב השולחן.
לשטייניץ יש הרבה מה לומר גם בנושא גיוס חרדים והשתלבותם בתעסוקה ולסוגיה הזו הוא מגיע עם לא מעט תובנות שחלקם הם תוצאה ישירה של שתי חוויות שעבר לפני מספר שנים בעת ביקורו בקהילה החרדית בארה"ב ובמפגש שערך עם האדמו"ר מנובמינסק ועם ראשי ישיבות בלייקווד ובבולטימור והוא אומר בפה מלא "מה שנכון לחרדים שם נכון גם לחרדים כאן" ועל כל אדם לצאת לעבוד ולפרנס את עצמו בכבוד אבל אילוצי הפוליטיקה גרמו שהדברים ייעשו כפי שהם נעשים כיום. גם כשהוא לא אמר מילים מפורשות עדיין משמע בין השורות שבקואליציה הנוכחית יש יותר פופוליזם מעשייה.
יש מעט מאוד שרים וחברי כנסת שנוהגים בממלכתיות, אחד מהם שטייניץ שגם כשראה את מעשי ידיו טובעים בים המלל והוורבליות של הבא אחריו יאיר לפיד הוא עדיין נשך שפתיים ושתק לכל אורך הדרך. שטייניץ אולי ציפה שנתניהו יצא להגנתו, אבל גם כשזה לא קרה, הוא עדיין לא הגיב על הדברים הקשים שהוטחו כלפיו. גם כשכתב עיתון במחנה לשעבר יאיר לפיד דיבר על הצורך בוועדת חקירה בגלל מצבו "האמיתי" של המשק, עדיין הוא בחר לשתוק, אבל כשהתקציב עבר והיהיר עדיין המשיך להפיל כל כישלון על קודמו בתפקיד, הבין שטייניץ שכאן מדובר באסטרטגיה ולא בטקטיקה ומיד יצא למסע הסברה ברור ומעוגן עד לפרטי פרטים.
בעת סיום כהותו כשר אוצר הנתונים היו כדלהלן: מדינת ישראל היתה במקום הראשון במדינות המערביות בצמיחה הכלכלית, בהורדת האבטלה, בגידול בהשקעות וביחס חוב תוצר וגם על הדרך ישראל היתה המדינה היחידה שקיבלה העלאה בדירוג האשראי – תשאלו את יאיר הוא בטוח ידע להסביר את המשמעות של זה – ולכן פונה יובל שטייניץ לשר האוצר במילים פשוטות וברורות "עשה טובה, תדאג שלא להרוס"!
ולסיום, אין אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שמגלם בעצמו את התזה הידועה "לא שווה להיות נאמן לביבי נתניהו" יותר מאשר השר לענייני מודיעין ולעניינים אסטרטגיים יובל שטייניץ.
