כשאין דירה – יש מחסן: סיפור על אמונה ותכולה

ובינתיים, מה עושים עם כל תכולת הדירה? כל הארונות, הספרים, הפמוטים של שבת, המיטה של הקטן, אפילו הקומקום החשמלי שהבעל לוקח איתו לכולל – לאן הולכים כל הדברים? להניח ברחוב? לתחוב אצל ההורים? להשכיר דירה רק בשביל הדברים?

התחבטות גדולה הייתה לי. הלב שלי, כמו של כל אם יהודייה, מתקשה להניח משהו מאחור. כל קופסה בבית הזה טומנת בתוכה סיפור, זיכרון, רגע. אבל גם ידעתי – הקב"ה נותן לאדם דעת, וכשהלב נרעד – צריך לפעול עם שכל.

התגלית: יש פתרון שמרגיע גם את הלב

יום אחד, קיבלתי מייל ממישהי בקבוצת נשים חרדיות בפלטפורמה סגורה. היא כתבה על מחסן שהשתמשה בו לכמה חודשים, עם שירות מעולה, שמירה, גישה בכל שעות היום, ובעיקר – יחס אנושי. לא כזה של "לקחת את הכסף ולשכוח ממך", אלא ממש התעניינות, ליווי, הסברים סבלניים.

התקשרתי, קיבל אותי אדם נעים הליכות, הסביר, הקשיב, לא דחק בי לסגור. וכששאלתי אם יש מקום שמתאים לדירה שלמה, כולל מקרר, מכונת כביסה וכל כלי המטבח – הוא ענה לי: "גברת, לא רק שיש מקום, יש לך גם את המפתח, ותוכלי להיכנס מתי שתרצי".

באותו רגע – נרגעתי.

האתגר שבאריזות – וגדולת ההשגחה

לארוז בית שלם זה דבר לא פשוט. זה לא סתם לארוז – זו יציאה ממצרים. לשחרר. לנשום. להפריד בין מה שחייב לבוא איתנו (מבחינה רגשית או שימושית), לבין מה שיכול לחכות. וכל החלטה כזו – משאירה אותך עם שאלות. כן לשמור את ערימת הציורים של הילדים? את מגש הבלינצ'ס שאמא קנתה לפני החתונה? את המנורה שנשברה בפורים והודבקה בדבק חם?

בסוף ארזנו הכול. סידרתי לפי נושאים, תייגתי, אפילו צילמתי כל ארגז. והבעל, ירש שמיים, אמר: "אם הגעת עד כאן – תני לי לדאוג להובלה". וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מזמין משאית בלי שיבקש עצה מחבר מהכולל.

יום המעבר למחסן – ותחושת הקלה שלא הכרתי

הגענו למחסן, שהיה נקי, מואר, מאוורר, עם דלת ברזל עבה וביטוח על כל תכולה. ברגע שהמשאית התחילה לפרוק, נפל לי מהלב משא שלא ידעתי שהוא שם. כאילו מישהו הרים את כל העומס של השנים האחרונות ואמר לי: "עכשיו תתעסקי רק במה שחשוב – המשפחה, הבריאות, והאמונה."

סידרנו את המחסן בסדר מופתי. שמנו את הדברים של שבת במקום נגיש, בגדים לפי עונות, ספרי קודש בארגזים עם מדבקה ברורה – וידענו שאם נזדקק למשהו, אפשר לבוא ולקחת בכל שעה, בלי טלפונים, בלי תיאומים.

ומה עם הרגשות?

היה שלב שישבתי על ארגז של בגדי תינוקות – ובכיתי. לא כי קשה לי. אלא כי הרגשתי שאני נפרדת מחיים שלמים. וזה דווקא היה מרפא. כמו שבת, שאדם מניח את מלאכתו ונכנס למרחב של מנוחה – כך הרגשתי במחסן. שקט. מרווח. כאילו מישהו סגר דלת אחת, אבל פתח לי אחרת.

ומה קרה אחרי?

שכרנו דירה זמנית, מצאנו שקט שלא הכרנו. ברוך ה', הכול התחיל להסתדר. ולימים – כשחזרנו לקחת את החפצים – גילינו שהכול שמור, עטוף, כאילו הזמן עצר. אפילו שמיכת הקיץ נשארה עם הריח שלה. והדבר הכי מרגש? למצוא באחד הארגזים את ציור של הילדה, עליו כתבה: "אמא, מתי נחזור הביתה?"

אז הנה חזרנו.

והמסר?

המסר הוא פשוט: לפעמים הקב"ה מזמן לאדם שביל צדדי, שנראה לא נוח – אבל דרכו מגיעים לנחת. כשאין דירה – יש מחסן. כשאין יציבות – יש ביטחון. כשמרפים – הקב"ה אוחז. ומה שחשבנו שיהיה קושי, הופך לתקופת התבוננות.

וגם בעולם הגשמי – מתברר שיש פתרונות טובים. שירותי אחסון אמינים, עם יחס אנושי ויראת שמים בעיניים. מקום שנותן תחושת בית, אפילו כשאין לך בית זמנית.

ואני? אני מודה לה' על כל ארגז, על כל מעבר, על כל מסלול בלתי צפוי. כי בסוף – זה הכול ממנו יתברך.