הם כבר ידעו איך נראה רגע של פרידה. חמש שנים עברו מאז שאמא שלהם נפטרה ממחלה קשה, והכאב ההוא עוד לא התרכך. אבל שום דבר לא הכין את ארבעת הילדים של משפחת מרושי לרגע שבו גם אבא שלהם יקרוס מולם, בשנייה אחת, בלי אזהרה.
זה התחיל בצעקה מופתעת מהסלון. "איפה הטלפון?" כמעט צרח בנו של רבי דוד יחזקאל. אבא דיבר איתם לפני רגע, ובשנייה הבאה צנח לרצפה, חסר הכרה. הילד מצא את המכשיר בידיים רועדות, לחץ 101, וניסה להתגבר על הפחד שמשתק את האצבעות. הבת שבבית פרצה בבכי, וחלל הבית הקטן התמלא בהיסטריה מוחלטת.
הדקות עד שהאמבולנס הגיע נראו כמו נצח. אולי התקף לב. אולי אירוע מוחי. רק כשצוות הפראמדיקים נכנס לבית והרים את אבא לאלונקה, נשאלה השאלה ששברה את ליבם: “מי נוסע איתו? איפה אמא שלכם?”. הם לא ענו. לא היו מסוגלים לענות.
עוד באתר:
בבית החולים הועבר אבא למיטת טיפול נמרץ. המכשירים צפצפו, הצוות התרוצץ, והילדים – ארבעה יתומים מאמא – מצאו את עצמם יושבים בחוץ על ספסל מתכת קר, מבולבלים ומבוהלים עד עומק הנשמה. ברגע אחד הם הבינו את מה שניסו שנים להדחיק: אף אחד לא יגיע עכשיו. הם לבד בעולם. שבוע של בכי ליד מיטה דוממת
הבן והבת שבבית היו הראשונים לראות את ההתמוטטות. שני האחים הנוספים הגיעו מהישיבה, חיוורים כסיד. הם הציצו פנימה – אל החדר שמאחורי הזכוכית – וראו את אבא עטוף במכשירים, מונשם, רדום, תלוי בין שמיים לארץ. המוח שלו כבר ניזוק מהמתנה הארוכה לאמבולנס. המצב היה אנוש.
במשך שבוע שלם הילדים התחלקו ביניהם במשמרות. כל אחד מהם ישב ליד ראש מיטתו כאילו הוא מסוגל להגן על אביו מפני מלאך המוות. הם עוד האמינו שאולי, אולי, כמו שאמא נלחמה עד הרגע האחרון – גם הוא יילחם.
אבל ביום השביעי המכשירים נרגעו. הקווים על המסך התיישרו. ואז נשמעה זעקת "שמע ישראל" – בפעם השנייה בחייהם הקצרים. אבא שלהם נפטר.
האחריות עלינו! תורמים עכשיו ומצילים את היתומים העגולים >>>
אחרי הפטירה הם אמרו משפט שמי ששמעו אותו לא ישכחו לעולם: "אנחנו מכירים את זה מאמא". משפט שמספר את כל מה שעבר עליהם. את חמש שנות החולשה, הפחד, הבדידות. את החיים של יתומים שכבר איבדו הכול פעם אחת – וכעת מאבדים שוב.
הלווייתו של רבי דוד יחזקאל ז"ל הייתה דלה ומשפחתית מאוד. כמעט שלא היו משתתפים. כששבו לבית לשבת שבעה – קרוב לשתיים בלילה – הם גילו שאין אפילו כיסאות לשבת עליהם. אף אחד לא ידע, לא זכר, לא היה שם בשבילם.
כעת, בעיניים יבשות מרוב בכי, הם רק שואלים: מה עכשיו? ארבעה יתומים. ללא אמא. ללא אבא. ללא משפחה קרובה בארץ. אין מי שיקח אותם לשבת. אין מי שישלם חשבונות. אין מי שילווה אותם לישיבה. אין מי שיעזור בשידוכים.
האחים כולם מעל גיל 18, ולכן אינם זכאים לשום קצבה, לא ביטוח לאומי, לא שארים, לא ביטוח חיים. אין להם שקל משלהם. הם לא מחפשים רחמים. הם מחפשים חיים. מישהו שייתן להם את היכולת לעמוד על הרגליים אחרי האסון הכפול. מישהו שייקח אחריות. מישהו שיהיה המשפחה שלהם.
זה אנחנו. זה אתה. רק התרומות שלנו יסייעו להם למחיה בסיסית, ליווי, תמיכה נפשית וחברתית, ובעזרת השם גם להגיע ליום שבו ישבו מתחת לחופה, ויבנו בית חדש מתוך העפר והאפר שנשאר מאחור.
