מקס נאבק בהתמכרות ובשקרים: "לא נפלתי, התרסקתי"

“אני רוצה שתבינו דבר אחד,” אומר מקס בקול שקט, בלי דרמה, “זה לא שהייתה לי בעיה קטנה, זה היה אסון, פשוט לא ידעתי איך יוצאים מזה”.

מקס הוא חבר קרוב שלי, למדנו יחד כמה שנים במרכז הארצי לטיפול בהתמכרויות אצל שרגא שלכטר, ובדרך גם אני עצמי עברתי אצל מקס תהליך שלא אשכח.

הוא היה אז נער, עולה חדש מאוקראינה, בן למשפחה חד הורית, רחוק מהבית, רחוק מהורים, רחוק ממישהו שאפשר להישען עליו, הרחוב נהיה הבית, הבדידות נהייתה קבועה, ולאט לאט החיים התחילו להתנהל במסלול של הפקרות עצמית, “לא קבעתי מה אעשה היום, מחר או בעוד שעה,” הוא מספר, “לא ניהלתי סדרי עדיפויות, משהו אחר החליט בשבילי”.

זה לא התחיל ביום אחד, בהתחלה זה היה פה ושם, קצת עם החבר’ה, רגע של בריחה, הפסקה קצרה מהפחד, אבל אז הבריחה הפכה להיות הדרך היחידה לנשום. “אם אני מסכם את זה במילה אחת,” הוא אומר, “זה פחד, פחד משתק, פחד מתמיד, פחד שאין לך כוח להחזיק”.

הפחד לא היה רק מהרחוב, הוא היה מהאנשים, מהמעמד החברתי, מהאפשרות שהבלוף ייחשף, מהרגע שבו יגלו שהוא לא מי שהוא מציג את עצמו, “חייתי בזהות בדויה,” מקס מודה, “והייתי צריך לתחזק אותה כל הזמן, זו עבודה נוראית, מתישה, לחיות בפחד מתמיד שמשהו יקרוס”.

וכשהפחד כבר היה גדול מדי, הבריחה הפכה להתמכרות, לא הוא ניהל את החיים, הם נוהלו. אבל יש שלב שבו גם הבריחה עצמה מתחילה להתפרק, לא רק מבפנים, אלא גם מול מי שאתה מאמין שאתה,

“אני באתי ממשפחה טובה,” מקס אומר, “עם ערכים, עם חינוך, עם גבולות, ופתאום מצאתי את עצמי עושה דברים שסתרו לגמרי את מי שחשבתי שאני”. זה לא היה רגע אחד, זה היה תהליך של התפרקות. “שקרים, גניבות, הסתבכויות, הגעתי למצבים שלא האמנתי שאגיע אליהם, והדבר הכי קשה, שלא יכולתי לעצור”.

שוב ושוב הוא אמר לעצמו, זהו, עד כאן, ובפועל חזר לאותו מקום, לא מתוך רצון, מתוך חוסר אונים, “זה הרגע שאתה מבין,” הוא אומר בשקט, “שזה כבר לא משרת אותך, זה שולט בך”.

ואז זה הפסיק לעבוד, יש רגע כזה, שמקס מתאר בלי לייפות, הרגע שבו מה שהיה פעם פתרון, הופך להיות אדון. “ניסיתי להפסיק, קיבלתי החלטות, נשבעתי לעצמי, אבל לא הצלחתי, לא יכולתי בלי ולא יכולתי עם”. הפער בין מי שהוא רצה להיות לבין מה שקרה בפועל נהיה בלתי נסבל, הערכים שגדל עליהם התנגשו עם המעשים, והחיים הצטמצמו למעגל אחד, פחד, בריחה, אשמה, עוד פחד.

עד שיום אחד, בגיל שמונה עשרה, הכל קרס, זה היה יום של אפיסת כוחות, לא נשאר כוח לגנוב, לא נשאר כוח לברוח, הגוף קרס, הנפש התרוקנה. “חזרתי הביתה,” מקס נזכר, “והבנתי שאני לא יכול יותר להחזיק את זה לבד”.

ואז קרה משהו שלא תכנן, הוא סיפר לאמא שלו, אחרי שנים של הסתרה, שקרים, חיים כפולים, הוא אמר את האמת. “זה לא היה נאום,” הוא אומר, “זה היה פשוט רגע של 'נגמר לי הכוח'”.

לרגע אחד היה שקט, הקלה, הסוד כבר לא היה רק שלו, אבל כאן, הוא מודה בכאב, ההתמכרות עוד פעם הרימה ראש. “אפילו ברגע הזה,” הוא אומר בכנות מצמררת, “המחלה ניסתה לנצל את המצב, זה שובר לב להגיד את זה, אבל זו האמת”.

זה לא היה רוע, זו הייתה התמכרות בפעולה. “המכור הוא לא אדם רע,” הוא אומר, “אבל ההתמכרות מתוחכמת, והיא יודעת לנצל גם רגעים של חסד”, “שם,” הוא מסכם, “כבר לא חיפשתי פתרון, חיפשתי גאולה, לא רציתי יותר לחיות ככה, וגם לא ידעתי איך לחיות אחרת”.

וכאן אי אפשר שלא לעצור ולשאול, קוראים יקרים, מתי בפעם האחרונה אמרנו לעצמנו רק רגע, והרגע הזה הפך לשעה, לשעות, לפעמים לשנים, רק עוד גלילה, רק עוד ביס, רק עוד פרק, רק עוד משהו קטן שירגיע.

יש התמכרויות שכולנו יודעים לקרוא להן בשם, ויש התמכרויות שכולנו חיים איתן, אבל מעדיפים לקרוא להן הרגל, עומס, קצת לחץ, עד שמגיע רגע אחד שבו מתברר שאנחנו כבר לא מחליטים, שמשהו אחר חזק מאיתנו ומחליט בשבילנו, וברגע הזה לא רק אנחנו משלמים מחיר, אלא גם כל מי שחי לידנו, בבית, בזוגיות, במשפחה.

הגמילה של מקס לא התחילה בנס, היא התחילה במקום שבו הוא לא היה לבד, פתאום היו סביבו אנשים שמתמודדים עם אותו כאב, פתאום היה מותר לדבר, פתאום מישהו הבין, “אור השמש מרפא פצעים,” – הוא אומר, “כשמחביאים בחושך זה גדל, כשמדברים זה מתחיל להירפא”.

ומשם, לאט, חוליה אחרי חוליה, הוא התחיל לבנות חיים חדשים, חיים בלי הבריחה.

בשלב הזה הסיפור כבר לא עוסק רק במקס, אלא בכל בית שחי ליד התמכרות, “כשיש מכור במשפחה,” הוא מסביר, “זה כמו מובייל מעל עריסה, נוגעים בבובה אחת, וכל הבובות זזות”. האישה, הבעל, הילדים, כולם מושפעים, גם מי שלא מכור מתחיל לחיות סביב ההתמכרות, ולכן הוא מדגיש, לא מטפלים רק באדם, מטפלים בבית, לפעמים דווקא בן הזוג, ההורה, או המשפחה הם אלו שיכולים להתחיל את השינוי, גם אם המכור עצמו עוד לא בשל.

וכאן מגיעה אולי התובנה העמוקה ביותר שעולה מהראיון; התמכרות אינה מתחילה מהחומר או מההתנהגות, אלא מחוסר יכולת לשאת רגש, פחד, בושה, בדידות, חוסר ערך, לא האירוע הוא שמייצר התמכרות, אלא מה שיושב מאחורי, כמו הבדידות שבה חווים אותו, לא כל מי שעובר חיים קשים נהיה מכור, ולא כל מכור עבר סיפור קיצוני, המכנה המשותף הוא שאין למי לדבר, שאין שפה לרגש, שאין מקום להיות חלש.

רבים מהמכורים אינם אנשים חסרי שליטה, אלא להפך, אנשים שמכורים לשליטה, ההתמכרות מתחילה ככלי שמאפשר להחזיק תפקוד, לשלוט בכאב, ובשלב מסוים מתהפכת והופכת לדבר ששולט באדם, ולכן ההכרה בהתמכרות כל כך מאיימת, כי היא מחייבת ויתור על האשליה של שליטה.

ומכאן גם ההבנה החשובה למשפחות, לא תמיד נכון להתחיל מהמכור, לעיתים השינוי האמיתי מתחיל דווקא במי שחי לידו, ברגע שהסביבה מפסיקה לפעול מתוך פחד, לחץ והאשמה, ונוצר מרחב בטוח יותר, נפתחת אפשרות אחרת, אפשרות של דיבור, של אמת, של תהליך.

מקס חי היום כבר שלושים שנה של חיים מפוכחים, לא חיים מושלמים, חיים אמיתיים, והמסר שהוא משאיר פשוט, אבל מציל חיים; אם אתה מכור – אתה לא חייב להישאר שם, אם אתה חי ליד מכור – אתה לא חייב להישרף מבפנים.

יש דרך, יש תהליך, ויש תקווה,
רק דבר אחד לא –
לא להישאר לבד.

האזינו לדברים המלאים: