מאמא שנפטרה לאבא שהתמוטט: חמש שנים של כאב שלא נגמר • מזעזע

היתמות של ארבעת ילדי משפחת מרושי לא התחילה לפני שבוע. היא התחילה לפני חמש שנים – ביום שבו אמם הצדיקה נפטרה לאחר מחלה קשה, והשאירה אחריה בית שברירי, פצוע ומלא כאב.

מאז אותו יום, הכול השתנה. הבית שהכיר חום, סדר, חיוך ושתי ידיים שמחבקות – הפך למרחב שמתקשה לנשום. האלמן, אבא יקר ונרעש, עשה ככל יכולתו, אבל חיי היום יום של יתמות אינם מסתדרים מאליהם. ובתוך כל זה – ילד אחר ילד, ארבעה נפשות עדינות, מנסות להסתגל לעולם שבו אמא כבר לא כאן.

אין דרך אחרת לתאר את המציאות: הם עברו יחד חמש שנים של בדידות עמוקה ומתמשכת, הרבה לפני שהאסון השני הגיע. שבתות שבהן שולחן השבת היה ערוך, אבל משהו גדול מאוד היה חסר.

חגים שבהם ילדים אחרים התארחו אצל דודים, סבים ומשפחות – והם ישבו בבית הישן, בלי איפה להיות מלבד הדירה שלהם.

בין הזמנים שבהם תלמידי ישיבות נוסעים מרחקים לפגוש משפחה – והם פשוט נשארים היכן שהם, בלי יעד ובלי בית אחר.

אבא ניסה. הכין מה שהוא יכול, דאג למה שיכול. אבל הדוגמה שנשארה חרוטה בזיכרון הילדים היא של חורף קר שבו על הכיריים לא היה סיר מרק מהביל – רק קוסקוס משקית שאבא ערבב כדי שיהיה משהו חם לאכול.

האחריות עלינו! תורמים עכשיו ומצילים את היתומים העגולים >>>

למרות הכול – ולמרות חוסר התמיכה המשפחתית, החום, הארגון והיציבות – הילדים של משפחת מרושי צמחו לתלמידי חכמים אמיתיים. לא היה מי שיגהץ להם חולצות. לא הייתה אמא שתשלח עוגיות לישיבה.

ובכל זאת – הם ישבו ליד הסטנדר, יום אחרי יום, ושקדו על לימודם. הם לא נפלו לרחמים עצמיים ולא נשברו. הם פשוט המשיכו ללמוד, להתאמץ, לדבוק בדרך שאבא ואמא חלמו שתהיה להם.

השמחה היחידה שהייתה להם בחמש השנים האחרונות הייתה בחתונת אחותם, כשעמדו מתחת לחופה ברגע נדיר של אור. אבל גם אז – הלב כבר ידע כמה שביר הוא.

כשאבא התמוטט מול עיניהם לפני שבוע, הבית שהיה בקושי מאוזן ממילא – קרס. קשה לתאר מה עבר על הילדים שכבר חוו אובדן, שכבר ידעו איך נראה מסך שמאבד דופק. הם רצו, צעקו, התקשרו למד"א בידיים רועדות.

שבוע שלם לא זזו ממיטת אביהם בטיפול נמרץ, מתחננים שלא יישארו שוב לבד.

אבל זה קרה.

אחרי שבוע של דמעות, תפילות ומשמרות ליד מיטתו – אבא נפטר. והיתמות הפכה כפולה. חמש שנים של כאב – קיבלו סוף שאיש לא יכול היה לשאת.

האחים כולם מעל גיל 18, ולכן אינם זכאים לשום קצבה, לא ביטוח לאומי, לא שארים, לא ביטוח חיים. אין להם שקל משלהם. הם לא מחפשים רחמים. הם מחפשים חיים. מישהו שייתן להם את היכולת לעמוד על הרגליים אחרי האסון הכפול. מישהו שייקח אחריות. מישהו שיהיה המשפחה שלהם.

זה הרגע לעטוף אותם במשפחה שלא הייתה להם מעולם. התרומה שלך יכולה להיות ההבדל בין יתמות מוחלטת לבין חיים חדשים. בין בדידות נוראה לבין ליווי צמוד. בין חוסר אונים לבין עתיד. הם לא מבקשים הרבה – רק בית, רק גב, רק מישהו שיהיה שם. וזה בידיים שלנו.

האחריות עלינו! תורמים עכשיו ומצילים את היתומים העגולים >>>