בתיעוד ששודר בערוץ הכנסת, ח״כ יצחק גולדקופף חזר לשורשי משפחתו ולרגע גורלי אחד – שלדבריו הכריע את עצם קיומו ואת המשך שושלת משפחת גולדקנופף כולה.
גולדקופף פתח בסיפור אביו, שגדל כיתום: “אבי היה אחד מעיר ואחד ממשפחה. בוורשה חיו אז כ־200–300 בני משפחת גולדקנופף – וכולם נשלחו לשריפה”. לדבריו, אביו ניצל אך ורק בשל נסיבות חריגות: אמו נפטרה בלידתו, ולא היה מי שייקח אותו לביתו. “לא היו אז ארגוני חסד כמו שיש היום במדינת ישראל”, אמר. מי שלקחו על עצמם לגדלו היו אחיות האם, והוא גדל בבית סבו.
הסב, חסיד גור, עמד בפני צומת דרכים גורלית בשנת תרצ״ט, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא נכנס אל האדמו״ר מגור, בעל ה“אמרי אמת”, ואמר לו כי הוא שוקל לעלות לארץ ישראל. “אומרים ששם הורגים אנשים”, סיפר לסבו על החששות, “איך אפשר לחיות שם?”. הוא ביקש לנסוע תחילה לבדוק את המצב, ורק אם יראה שטוב – לשוב ולקחת גם את אשתו.
עוד באתר:
הסב אכן נסע לארץ ישראל, ולאחר שהתרשם מהמציאות, כתב מכתב לרבו: “אני רואה את ארץ ישראל – היא לא יותר גרועה מפולין. גם בפולין הורגים ומתמודדים, וגם בארץ ישראל נתמודד”. הוא החליט לרכוש לעצמו מקום בארץ, אך חזר לפולין לקראת חג הפסח.
לאחר החג נכנס שוב אל האדמו״ר מגור והודיע כי בעוד ימים ספורים הוא מפליג לארץ ישראל. ואז, כך תיאר גולדקופף, אירע הרגע המכריע: כשהסב יצא מהחדר, דפק הרבי על השולחן ושאל – “כל פעם היית בא לכאן עם הנכד. איפה הנכד?”. הסב השיב כי סידר את הילד אצל הבנות. “אז אמר לו הרבי: את הנכד הזה אתה לוקח איתך”.
גולדקופף סיכם בקול חנוק מהתרגשות: “מזה קמה משפחת גולדקנופף. אם לא אותה ברירה, אם לא אותה ברכה, אם לא אותה עצה – לא הייתי עומד פה היום בפניכם”.

























