בתוכנית 'עניין משפחתי' ב'קול חי' שוחחה רחל פסטג עם נאוה וייס, מנהלת המדור החרדי במחלקה לחינוך בישראל באגף חינוך ולמידה ביד ושם, על הרחבת תצוגת בית הכנסת במתחם – ועל המשמעות העמוקה של אמונה, זמן וחיי רוח בתקופת השואה.
וייס הסבירה כי בית הכנסת ביד ושם אינו מיצג סמלי בלבד, אלא מקום תפילה פעיל מאז הקמת המוזיאון. במקום מתקיימים מניינים בימים מיוחדים, בצומות, בראשי חודשים ובהגעת קבוצות המבקשות להתפלל. לצד זאת מוצגים בו תשמישי קדושה מקוריים – ארונות קודש, ספרי תורה ופרוכות – שניצלו מהשואה, ומהווים עדות אילמת אך עוצמתית למרכזיותו של בית הכנסת בחיי הקהילות היהודיות בכל רחבי העולם.
לדבריה, ההרחבה החדשה נולדה מתוך רצון להציג את מעגל השנה היהודי כפי שנחווה בתקופת השואה. “באוספי יד ושם מצויים מאות תשמישי קדושה ולוחות שנה נדירים”, סיפרה. “החלטנו להציג אותם כמכלול שממחיש איך גם בתנאים הבלתי אפשריים, היהודים נאחזו בזמן, בחגים ובזהות”.
עוד באתר:
וייס הדגישה כי אחד ממאפייני הדיכוי הנאצי היה שלילת מושג הזמן עצמו. “ההבחנה בין יום ללילה, בין שבוע לחודש – הכול טושטש. זה היה חלק מתהליך הדה-הומניזציה”, אמרה. “והחפצים שמוצגים בבית הכנסת מגלים עד כמה הייתה עיקשת ההיאחזות בלוח השנה היהודי, גם כשלא הייתה כמעט אפשרות ממשית לקיים חג”.
בתצוגה המחודשת ניתן דגש מיוחד לחג החנוכה – “חג האור בתוך החושך”. בין הפריטים מוצגות חנוכיות, סביבון ועדויות מצולמות המלוות כל חג וחג. אחת העדויות המטלטלות היא סיפורו של יצחק כהן מסלוניקי, שהיה כלוא באושוויץ-בירקנאו. בעדותו הוא מספר כי כשהיה מיואש לחלוטין ורץ לעבר גדרות התיל כדי לשים קץ לחייו, שמע לפתע שירה אדירה של “מעוז צור”. אנשי הזונדרקומנדו הדליקו נרות ושרו – והשירה עצרה אותו. “מאותו לילה החלטתי להישאר בחיים”, העיד. “לא היה אכפת לי מהמכות ולא מהרעב”.
לדברי וייס, הסיפור הזה ממחיש כיצד מצווה אחת, נר אחד או שיר אחד, הפכו למקור חיים של ממש. “היכולת ללחוש ליהודי שעוד שבוע חנוכה – זה מה שנתן כוח להמשיך”, אמרה.
פסטג ציינה כי מעבר לזיכרון ולכאב, הביקור בתצוגה מעניק גם כוח והשראה. “זה העם שלנו, זו ההיסטוריה שלנו”, אמרה, וקראה למאזינות, למשפחות ולאנשי חינוך להגיע עם ילדים ותלמידים ולחוות מחדש את המקום.
