איפה אלוקים היה במתקפה האיראנית?

1. במוצאי שבת, בשעה מוקדמת יחסית, כשהטילים של איראן עוד היו בפאתי עיראק, חבר בעל נפש השאיר הודעה קולית בקבוצה משותפת: "חברים, אני לא פרשן מדיני, ולא ביטחוני, ולא צבאי, אבל אני אומר לכם שהלילה הזה הוא לילה מסוגל. כל מי שצריך ישועות, כל מי שצריך איזה משהו שתקוע לו הרבה שנים, או מעט שנים, זה הזמן המסוגל לתפילות. חינוך הילדים, פרנסה, בריאות, שידוכים… תחשבו כמה הרהורי תשובה יש בלילה הזה בעם ישראל, בארץ, בעולם, כמה יהודים מתעוררים… ואנחנו יודעים מה כוחו של הרהור תשובה. חז"ל אומרים שבהרהור תשובה אחד אפשר להפוך מרשע גמור לצדיק גמור. בהרהור אחד. אז אנחנו הלילה בדור שכולו זכאי. כמות מטורפת של הרהורי תשובה עכשיו… אם היו לנו עיניים רוחניות היינו רואים מיליוני כטב"מים של תשובה באוויר. בלילה כזה שיש בו כל כך הרבה התעוררות, יש גם סייעתא דשמיא מיוחדת, התפילה מתקבלת – אז כל מי שצריך משהו לבקש, קדימה, זה הזמן".

הקשבתי להודעה בהתרגשות מהולה בסקפטיות. נכון, באופן טבעי, בשעת מצוקה וחוסר אונים – החל ממתקפת טילים על ישראל וכלה בחיפוש חנייה נואש בתל אביב – יש אי אלו אנשים, גם כאלה שלא מתפללים שלוש תפילות ביום, שמחפשים להיאחז באיזשהו כוח עליון. זה כמובן דבר מבורך, אבל הוא לא קצת הרחיק לכת, החבר? לא הגזים בממדי התופעה? מיליוני כטב"מים של אמונה באוויר?

2. למחרת בצהריים, אחרי שהשלמתי שעות שינה מהלילה הדרמטי, נכנסתי לרשת להתעדכן בחדשות והבנתי שיש מצב שהחבר ידע מה הוא מרגיש: "תהילים נגד טילים" נכתב בכותרות. ואני ממש לא מדבר על אתר הידברות. להפך. מתברר שעם הידיעה על שיגור הכטב"מים מאיראן נרשמה עלייה תלולה בחיפוש המילה "תהילים" בגוגל, וככל שכלי הטיס והטילים האיראניים התקרבו לישראל זינק מספר החיפושים של המילה – עד לשיא, כשאזעקות החלו להישמע במוקדים שונים בארץ.

אבל גם אחרי שקראתי את הנתונים המדהימים האלה (שכנראה לא כוללים את הציבור הדתי והמסורתי שמתפלל גם בימות שגרה, ופשוט פותח ספר תהילים במקום לחפש בגוגל), לקחתי אותם בפרופורציה. שלא תבינו לא נכון: זה מרגש לראות בעיניים את הגרף הזה של החיפוש בגוגל, שמלמד על מסה גדולה כל כך של ישראלים ששמים את מבטחם בקב"ה. אבל שוב, מדובר בשעת מצוקה. הרי זה דבר ידוע שבשוחות הקרב אין אתאיסטים. ובמוצאי שבת, מדינת ישראל כולה הייתה לכמה שעות מפחידות עמוק בשוחות.

עוד באתר:

2,000 שוטרים

עומסים וחסימות נרחבות בי-ם: כך תגיעו לעצרת בבטחה

אלי יעקובוביץ

לקראת העצרת

"העדשה של הדור החרדי": שוקי לרר חושף סיפורים

אפי סקקובסקי ומני וקשטוק

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

מרגש ומעצים

"הילד הזה" • שמוליק סוכות בסינגל ראשון מהאלבום החדש!

אליעזר חסיד

מתי הבנתי שזה באמת רגש עמוק שהתעורר, וכנראה הקיף מעגלים רחבים מאוד? רק כשראיתי באיזה להט אנשי תקשורת לועגים לתופעה. מנסים להוכיח באותות ובמופתים, ובעיקר בבוז, כמה פרימיטיבי הוא מי שראה את יד ה' בלילה ההוא, ולא רק את יד הטייסים ואנשי התעשיות הצבאיות (ותודה גדולה להם, כמובן).

הופה, אם התקשורת לועגת לזה ככה, כנראה באמת מדובר בתופעה אמיתית.

3. ואז קיבלתי את ההודעה הבאה שהשילה ממני את שאריות הסקפטיות. היא אומנם מייצגת רק כותבת אחת, אבל להרגשתי היא מסמנת כאן התעוררות גדולה, אפילו צימאון, שכבר לא יהיה כל כך קל להשקיט בלי לתת לו מענה אמיתי. לא, זה לא טרנד חולף של 16 דקות, בין השעה 1:42 ל־1:57, זמן המתקפה, אלא צורך עמוק שהתפרץ בבוקר שמחת תורה:

"שלום ידידיה. גדלתי בבית חילוני לגמרי. ברשותך אבקש לחלוק את תחושותיי. אחרי הלילה הזה, שבו היו 99 אחוזי יירוטים של יותר מ־300 שיגורים, לא יכולתי שלא להיווכח בתדהמה: הרי אם זו לא השגחה, אז מה? נס, נקודה. עדות לברית העתיקה".

הכותבת היא רופאה בכירה מאזור המרכז (השם המלא וכתובת המרפאה המצליחה שמורים במערכת). בשבוע כזה שבו כל מי שמאמין בניסים או אפילו רק בסייעתא דשמיא הוצג כנבער – כי הרי אין מדענים דתיים וחרדים, ואין אנשים שחזרו בתשובה דווקא בגלל הקשר שלהם לעולם המדע – אני רואה לנכון להזכיר את משלח ידה.

נמשיך: "אין שום מערכת צבאית או אחרת, בטח לא בסיטואציה של מלחמה עם כל כך הרבה אי־ודאות וכאוס, שנגמרת בהגנה הרמטית כזאת. אז איך אפשר לשבח בתוכניות הרדיו והחדשות יירוטים של ארצות הברית, ירדן וחיל האוויר בלי להבין שזה כוח גדול יותר שבכלל איפשר בידינו כל זאת? מכיוון שלצערי הרב אין לי הרקע, לא ידעתי מה אומרים כדי להודות לאבינו שבשמיים. פניתי לקולגה חרדית ששלחה אותי לפרק ק' בתהילים ('מזמור לתודה'). חזרתי עליו כמה פעמים בדמעות".

אתם שמים לב לסנטימנט? זה כבר לא רק לשאת עיניים לשמיים מתוך המצוקה הנוראה, אלא גם הצורך העמוק להודות, לאחר מעשה. ואז לחפש איך בדיוק לעשות את זה, באמצעות הפרק המתאים. זה לא טריוויאלי בכלל בעיניי. כמעט עצרתי להגיד "מזמור לתודה" רק על הפסקה הזאת.

4. "למרות שגדלתי שנים ארוכות בתוך המרכז השבע החילוני־ליברלי־פרוגרסיבי", המשיכה הדוקטור, "אני משוכנעת שהכוח של עם ישראל הוא מהסיפור המשותף. מכוח דורות על דורות של אמונה, חוכמה, נאמנות, טוב ומסירות נפש. אני מאמינה שאם נתחבר חזרה לכל אלה, כפרטים וכחברה, נכיר את עצמנו ונהיה נאמנים למי שאנחנו, נאמנים לכל הדורות היקרים לפנינו, שאפילו לא הכרנו, אבל בזכות סבלם, עוצמתם ונאמנותם הגענו עד הלום. ואם נהיה נאמנים לכל אלה, נמצא אף אנחנו את הדרך".

וואו. מעניין איך תרגיש הכותבת כשהקולגה החרדית שלה תכיר לה תפילות עתיקות שמנסחות בדיוק את מה שהיא מרגישה, באופן אינסטינקטיבי, מעומק נשמתה, על אותה נאמנות לדורות קודמים. למשל, את התפילה שאנחנו אומרים כל בוקר לפני קריאת שמע: "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים…". שלא לדבר על מה שאומרים אחרי קריאת שמע: "צור יעקב, מגן ישענו, לדור ודור הוא קיים ושמו קיים… ואמונתו לעד קיימת…. על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך… גואלנו גואל אבותינו, יוצרנו, צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם הוא שמך".

ואפרופו קולגה: האם אנחנו חיים מספיק בתודעת "קולגה אמונית"? האם אנחנו קשובים לרחשי הלב והנשמה של הסובבים אותנו? האם חבר למקום העבודה שלנו ירגיש נוח לפנות אלינו ככה? ואולי כבר ניסה ולא שמנו לב?

5. והיא ממשיכה וכותבת: "יש בי געגוע עצום למשהו שהיה שלי ומישהו החליט בשבילי לוותר עליו בלי ששאלו אותי. ואני עצובה עוד יותר כי אין לי יכולת להעביר את האוצר הזה לילדיי. מצוות אני לא יודעת כלום, חוץ מהדלקת נרות שבת ואולי לעשות חסד כשאפשר. אני מרגישה כל כך לבד. אני רוצה ללמוד ספרים של יהדות, פשוט לדעת קצת, להבין קצת. זה הר ענקי לטפס עליו. אינני יודעת כמה יש חילונים כמוני, שמרגישים את היהדות שלהם בעצמות ומתגעגעים אליה, גם אם הם לא יודעים להתפלל ולא קוראים תהילים. אבל מאז אירועי 7 באוקטובר אני חשה שרבים כמוני מקרב החילונים מרגישים שאנחנו חייבים לעצמנו תשובות טובות יותר. למה כאן? בשביל מה? בשם מה? בשביל מי? נכון, את הקול הזה עדיין לא משמיעים. חוששים. אבל כבר מביעים במבט. בהנהון. במגן דוד שמחליטים לשים על הצוואר, ככה מוצהר. גם אם זה בקטנה, גם אם זה מחתרתי. אני רואה אותם, וזה מאוד מחזק אותי".

טוב, פה כבר לא התאפקתי. לא יכולתי להשאיר את כל האחריות על הקולגה החרדית. עברתי להדתה מתקדמת וכתבתי לה שאם היא תקפוץ השבת לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריה, היא תשמע איך הנביא מלאכי, בהפטרת שבת הגדול, ניבא לפני אלפי שנים את מה שהיא ושכמותה עוברים בימים אלה: "שובו אליי ואשובה אליכם, אמר ה' צבאו־ת. ואמרתם במה נשוב?… אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו".

כן, אפילו אם אתם עדיין לא מעיזים לדבר על זה בקול, אפילו אם אתם רק "חושבי שמו" בסתר ליבכם – אלוקים שומע. אתם לא לבד. הכול נכתב בספר זיכרון. והנביא מלאכי מסיים: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה… הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".