"ל"ג בעומר במירון", צמד המילים שגורמות לכל יהודי, תחושה של שמחה, תפילה ותקווה. לכל אחד יש סיפור אישי עם רבי שמעון. התעוררות, ישועה, או מקום לבוא ולהרגיש חיבור.
השנה, אם משיח לא יגיע עד יום ראשון, נראה שלא תהיה הילולא במירון. זו השנה החמישית שישנה סיבה שמונעת מההמונים להגיע לשמוח עם רבי שמעון. הייתה את שנת הקורונה, שנת האסון, השנה שאחרי האסון, שנת מתחם 89 ושנת המלחמה. בשנת הקורונה מעטים זכו לעלות להר, בשנה שאחריה היה את האסון הכבד, ולאחר מכן הייתה שנה של עלייה בלי הרבה שמחה, ובשנה הקודמת, האירוע החלה לחזור לעצמו עם הרחבת גבולות הקדושה, והשנה, הגיעה המלחמה.
כל מי שקצת קשור למירון, מרגיש שרבי שמעון רוצה ממנו משהו. בחסידות אומרים כי המניעות נועדו להגביר את החשק. ואם יש כאלו מניעות, החשק להילולא המונית ושמחה רק הולך וגובר.
עוד באתר:
אמש יצאתי עם חבר שהתגעגע גם הוא לרבי שמעון, לכיוון מירון, לפחות לזכות להגיע הכי קרוב שאפשר, ולראות מקרוב את ההיערכות. מצד אחד היה טוב כמו תמיד להגיע לרבי שמעון, אך מצד שני, אשקר אם אומר שהשקט לא צבט לי בלב.
כבר כשעברנו על יד כפר שמאי, ובכניסה למירון, ראינו את המיגוניות שהוצבו במקום לתת מענה לכוחות הביטחון שישמרו על האזור, ולהתמגן במקרה שתהיה אזעקה.
עלינו את העלייה להר, שהייתה נראית שוממת, כשבכל שנה כבר היו במקום אוהלים ומתחמים של הכנסות האורחים שהתכוננו לקבלת ההמונים העולים מירונה.
כבר בכניסה לחצר ראינו כמה משפחות עם ילדי החלאק'ה, שהגיעו לקיים את מנהג התגלחת במקום הקדוש, לאחר שחלחלה בקרבם ההבנה כי בל"ג בעומר ההגעה לא תתאפשר.
בחצר התקיימו מעט ריקודים, של אנשים שרצו לפחות קצת להפיח שמחה בתחושת העצב, שאפפה את "אנשי מירון". הצטרפנו לריקוד, "בר יוחאי" שקט, בלי המוזיקה, עם ילד חלאק'ה חמוד שהצטרף למעגל.
[fvplayer id="1605"]
כפי שכבר ברור לכולם, אם לא יהיה נס, המונים לא יגיעו למירון. אבל בארגוני ההכנסת אורחים, היה נראה שנערכים די כרגיל. תפסנו את מאירק'ה פראנק מכין את הפטל לכבוד העולים, וראינו את סככות ההצללה והפוסטרים של שירי הל"ג מוכנים בחצר.
אם כבר הגענו למירון, אי אפשר לפספס את הרוגעלך הידועים, שהשמועה אומרת כי יש לקום מפניהם, מכיוון שהם ודאי יותר מבוגרים ממך.
נכנסנו לאווירה, וגם למערה. בימים כתיקונם לפני ל"ג בעומר היא הייתה כבר עמוסה עד אפס מקום. היה קצת כואב לראות את הציון הקדוש, ולהיזכר בזה שהשנה המוני עמך ישראל לא יזכו להגיע לשמוח עם הצדיק במקום ציונו.
אבל אצל רבי שמעון, אסור להיות עצובים. תחושות של קושי הופכים מייד לדמעות, ולתפילות, מי יודע, אולי עוד יתהפך הטבע. הרי רבי שמעון – כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. והשעה הזו, היא בהחלט עונה על ההגדרה שעת הדחק. עם ישראל זקוק לישועה. ישועה גדולה.
אחרי הרבה תפילות, ובקשות, לישועת הכלל והפרט יצאנו מציונו של הצדיק, בתקווה שתפילתינו התקבלה. שנייה לפני היציאה מהמערה, קלטתי בזווית העין לוחם צה"ל, מתפלל מכל הלב. על התג ראיתי שזהו אל"מ אבינועם אמונה, שאין כאן המקום להאריך במעלותיו. אין מקרה בעולם, הרמז שעלה במוחי הוא שבסוף בסוף, כולנו, גם כוחות הביטחון, מרימים עיניים לשמים, ומצפים לישועת ה'.
שבנו הבייתה עם תחושות מעורבות. שמחה מצד אחד על הזכות שנפלה בחלקנו להיות אצל רבי שמעון סמוך להילולא, ומאידך ההבנה שהשנה לא נראה את ההמונים במירון.
