נחסמים בדרך למירון – אבל מה איתנו?!

מן הראוי שנשאל את עצמנו, בשל מה עשה ככה ה' לנו? בשנים האחרונות המניעות גוברות ונמנע מאיתנו לעלות להר הקדוש ביום שמחתו של רשב"י, וגם כשהתאפשר, התרגש עלינו האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. עד מתי נחפש אשמים? עד מתי נדפוק על החזה של האחר?

חיים שער

י"ח באייר תשפ"ד, 26/05/24 11:44 עודכן: 18/10/24 16:11

א+

א-

מירון ציון הרשב"י Ultra Orthodox jews at the Rashbi gravesite in Meron, near Tzfat, March 6, 2024. Photo by David Cohen/Flash90 *** Local Caption *** מירון מבקרים קבר רבי שמעון בר יוחאי

לב כל יהודי חש בעומק החיסרון של לג' בעומר תשפ"ד.

מקום אש להבת שלהבת, המקום בו עם ישראל על כל גווניו, רבדיו, עדותיו וזרמיו, שופכים תדיר את צקון לחשם, מבקשים ישועה לכלל ולפרט, מי בזיווג, מי בפרנסה, מי בזש"ק ומי בשלום בית, המקום בו כל יהודי מרגיש שייך, סגור.

מקום קבורתו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א במירון, סגור לציבור הרחב.

אל לג' בעומר תשפ"ד, אנו מגיעים שפופים וחבולים, כואבים והמומים לאחר שהפתיע אותנו האויב השפל, האכזר שבאומות, וטבח ביהודים קדושים בבתיהם, הבטוח לכאורה, ביום שמחת תורה.

הר מירון שמאות אלפי יהודים נוסקים בו בכל שנה גבוה מעל גבוה, מקפצים טפחיים מעל הקרקע אל רוממות רוח ונפש אליהם אפשר להגיע רק בציונו הקדוש של מי שיכול לפטור את העולם כולו מן הדין. הציון בו דמעות של שמחה וערגה משמשות בערבוביה. מי בא להודות על בן שזכה לחבוק השנה בזכותו של רבי שמעון ומי בא לבקש גם כזאת. פניהם של כולם זועקות ישועה. אבא, תן לנו ישועה בזכות הצדיק.

כל יהודי באשר הוא שזכה להצטופף ביום ההילולא בדרך להשתטח ולו לשנייה על הציון הקדוש, הרגיש בהתעלות יוצאת הדופן. דחיפה מפה ומרפק משם. כל דחיפה מרגישה כמו עוד מאמץ וכיסופין לצדיק. כל טיפת זיעה מוחקת עוונות. לזה אנו כוספים, להיטהר, להיות קדושים, להתחיל מחדש.

כשנוגעים סוף סוף בציון הקדוש, הדמעות זולגות כמים. הן מספרות על הרצון לשינוי. הרצון לזכות בחיים טובים ומאושרים. להיות טובים יותר. ורבי שמעון מחבק כל מי שבא לשמוח בשמחתו. כולם מרגישים בבית. פתאום כל המחלוקות ופערי ההשקפה מקבלים משמעות אחרת, קטנה ובלתי מורגשת. חסיד סאטמר מבית שמש מתפלל בדביקות לצד חייל צה"ל מהתנחלות בבנימין. משגיח ליטאי קורא תהילים בדמעות בסמיכות לאיש לבוש לבן הקורא 'תיקוני הזוהר' בלהט.

האוויר המכה בפניך כשאתה יוצא ממבנה האבן אחר שלכמה דקות הרגשת בסאונה אנושית באמצע יום שרב, אינו ניתן לתיאור. קדושה עילאית. כמו אחרי ש"י טבילות בערב יום הכיפורים. הזדככות שאין דומה לה.

והשנה, בעוונותינו, כל זה נלקח מעמנו. השנה נחפש נואשות את ההתעלות, ההזדככות וההשתוקקות בהן אנו מורגלים. מי ימצא זאת בהדלקה של רבו ומי בהדלקת נר ולימוד בתורתו של התנא הקדוש. ננסה להפעיל את כל מנגנוני הרגש שבכל שנה איננו זקוקים להפעיל.

השנה, אויבנו צרים עלינו ותושבי הצפון מפונים מבתיהם כבר שמונה חודשים. חיזבאללה טווח ביישובי הצפון עם טילי נ"ט וכטבמי"ם אשר קשה עד בלתי אפשרי להתגונן מהם בזמן אמת.

מן הראוי שנשאל את עצמנו, בשל מה עשה ככה ה' לנו? בשנים האחרונות המניעות גוברות ונמנע מאיתנו לעלות להר הקדוש ביום שמחתו של רשב"י, וגם כשהתאפשר, התרגש עלינו האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. ארבעים וחמישה קדושים שבאו לשמוח בשמחתו של רשב"י נחנקו למוות והשיבו את נשמתם לדאבון כל לב.

חשבון נפש נוקב אל תוכנו פנימה, מוטל עלינו לבצע. לא בהסתכלות אל גורמי הביטחון החירום וההצלה. בנקל אפשר למצוא את האשם התורן שבגללו חגיגות לג' בעומר במירון מבוטלות. קל להאשים שר כזה או אחר באנטישמיות ובחוסר הבנה מוחלט ב'מה זה ר' שימע'ן'..

אבל מה איתנו? עד מתי נחפש אשמים? עד מתי נדפוק על החזה של האחר?

איננו מוסמכים להכות על חטא, לא אנחנו נצביע על בעיות הציבור שלנו. לב יודע מרת נפשו. יהודי יודע במה הוא צריך להתחזק. ציבור אמור לדעת במה הוא טעון שיפור.

מי ייתן ונזכה בקרוב להגיע לציון הקדוש בלא מניעות וחסמים. ובשנה הבאה, נרקוד כולנו בחצר הקטנה של רבי שמעון ונפעל ישועות לכלל והפרט.