לפני כמה שנים שימשתי כ"משיב", בסדר ג' באחת מהישיבות הקטנות בעירנו…
זה לא היה קל..
עוד באתר:
להכין רבות את הסוגייא לפני, עם כל הנידונים, רש"י תו"ס ראשונים ואחרונים..
מאוד מאוד אהבתי את הבחורים שהיו שם, צעירים ומתוקים שכל רצונם הוא להבין לעומק את הגמ' ואת הסוגיות הנלמדות בישיבה…
עד שיום אחד תפס אותי המשפט שאמר לי אחד הבחורים:
"הרב אני לא כל כך מבין את מה שהרב פלוני מלמד בבוקר, אני מנסה ולא מצליח, אבל אני שמח לפחות שאתה מבין אותי, ומנסה לעזור לי ולעוד הרבה בחורים כאן"…
ת'אמת..
התרגשתי לרגע..
אבל חשבתי על המושג הזה שנקרא "הכנה", אדם מכין את עצמו כראוי לכל דבר בחיים, מלהבדיל עמידה בפני שופט אפילו על עבירת תנועה, ועד להכנת סוגיא עמוקה לאמירה בפני החברים בכולל..
אבל הטעם הזה בפה חסר..
הטעם הזה שהוא הכין טוב והוא יודע, חסר קצת בפה, התבלינים במינון נמוך מאוד ולא במימון גבוה כיאה וכנדרש..
כשבאים לחג השבועות, החג שהוא יום הדין על התורה הקדושה, כמה תורה אדם ילמד באותה שנה, וכמה חידושים יחדש, ולכמה הספקים הוא יספיק, האם אנחנו באמת מרגישים בפה את הטעם של ההכנה לחג..
מי שלא מרגיש את הטעם מה יעשה? כיצד ירגיש באמת את חג השבועות?
הבה ונראה את מאמר תורתנו הקדושה:
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל בארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני".
וישנה שאלה במדרש (פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב) – מדוע לא כתוב "ביום ההוא" באו מדבר סיני, מדוע כתוב ביום ההוא?
אלא מבאר המדרש – לומר לך כל זמן שאתם קוראים לפני פרשה זו מעלה אני עליכם כאילו עמדתם לפני הר סיני וקיבלתם את התורה מחדש".
וכתב על זה דברים נפלאים ומחזקים עד למאוד בעל ה"דברי יואל" מסאטמר ע"ה וזה לשונו (אוצר פניני החסידות, שבועות, עמוד נו):
"ויש בזה תנחומין והתחזקות גדול לבר ישראל שנתעורר בחג השבועות ומתבונן במצבו, איך שלא הכין את עצמו כלום לקראת קבלת התורה אל יפול רוחו ואל יתיאש לחשוב שאין לו עוד תקנה חס ושלום, כי באמת הרבה מצוות שבתורה אי אפשר במציאות בזמן הזה לקיימן בפועל, כי אם בלימוד ובקריאה בתורה כמאמר רז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, וכיוצא בזה שאר מצוות.
ומעתה אם פעולת המצווה בעצמה נשלמה על ידי הקריאה, ומעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו עשאה, מכל שכן הכנה למצווה, ועל ידי שקוראין בתורה בחג השבועות 'בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו', וקבלת נעשה ונשמע והכנת הקדושה שעשו ישראל מראש חודש עד יום מתן תורה, כמפורש בסדר הפרשה, וישתדל לכוון בקריאתה שמשתוקק בכל כונתו ורצונו להכין ולהתקדש לקבלת התורה הרי נחשב לו הקריאה כאילו השלימה בפועל".
האדם שואל את עצמו:
"לא הספקתי רוחנית להקדם, להכין את עצמי לחג השבועות, אבל אני רוצה תורה באמת, ואכפת לי מתורה, מה אני יכול לעשות"?
לא נכנס לפן ההלכתי שבדבר מה בדיוק צריך לעשות בעשרת הדברות, אבל עצם הענין שאדם שומע את זה ואומר לעצמו בלב:
"ריבונו של עולם!, איפה הייתי כל השנה?, רוצה להתקרב אליך…
השתוקקות אמיתית נחשב לו כאילו הכין את עצמו במלואו לקבלת התורה, אפילו שאתה בשאר ימות השנה משתדל ולא עולה בידך להרגיש את הטעם הרוחני האמיתי, עצם ההשתוקקות האמיתית לתורה,
אז שורה אחרונה..
מתי מרגישים את זה?
בואו ותשמעו סיפור:
"פעם שאל הרב הקדוש בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זיע"א כמה מבחורי הישיבה: 'אימתי הוא זמן קבלת התורה בחג השבועות'?
נענה האחד ואמר "בזמן עלות השחר",
לעומתו השיב רעהו "בעת קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה".
השלישי השיב באופן אחר..
עד שאמר להם הרבי: "זמן קבלת התורה הוא בשעה שאדם מקבל על עצמו את התורה".
לא משנה איך תעשה את זה, ובאיזה רמה רוחנית אתה, בשעה שאדם מקבל על עצמו ברצון פנימי וחזק ללא שום כחל ושרק שהוא מקבל על עצמו תורה, בין אם זה שיעור תורה, ובין אם זה התחזקות רוחנית בדבר מסוים, אבל הוא קיבל על עצמו תורה!
אין לזה מתחרים!
חג שבועות שמח לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!!
המאמר נכתב להצלחת מורי ורבי עטרת ראשי ר' חיים שמעון פינטו שליט"א.