פרשת בהעלותך: זלילה, התמכרות והדרך להיזהר מהן

בפרשת בהעלותך שלח וקרח שלוש פרשיות ברצף מתוארים כמה וכמה חטאים של עם ישראל במדבר.

ישנה התאווה – זה בפרשת בהעלותך 

 התאוו תאווה

ויש את הכבוד של המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ ולאבד את כבודם.

ויש את הקנאה  – בקרח – שקרח היה מקנא במשה רבנו.

הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם.

 

ובכל אופן בעניין עם ישראל במדבר –  הכוזרי  הצדיק הוא זה שחטאיו מועטים

וכתוב במשנה באבות שהדור דור דעה – חטאו רק בעשרה חטאים

וגם העשרה האלה, לא כולם חטאו, 

במן זה דתן ואבירם

ופעמים רבות בחטאים האחרים

זה היה הערב רב ואחרים שגרמו לתסיסה ומאבק וזה לא מאה אחוז רצון של העם.

והתורה מתארת שבני ישראל – ויסעו מהר השם – הם נסעו כמה שיותר מהר…

כתינוק הבורח מבית הספר

 

למה?

הם היו כ 11 חודש ליד הר סיני והם מקבלים עוד ועוד מצוות וזה יצר אצלם את ההרגשה והמסקנה

שהם צריכים להיות כמו 'תינוק הבורח מבית הספר'.

ואז אח"כ  התורה  מתארת שהיו קבוצת אנשים שמתלוננים – מתאוננים על הדרך הארוכה – והקב"ה מעניש אותם בשריפה שפורצת בהם, משה מתפלל בעבורם ושוקעת האש

 

ואז אח"כ יש את האספסוף  – הערב רב שהתאסף עם בנ"י שעלו ממצרים (רש"י)

 תלונה על המן שהוא לא מספיק והעם התאוו תאווה…

ומשה רבנו אומר שהוא לא יכול עוד להנהיג את עם ישראל

ושתי הנפילות האלה הן 

 אחרי שעם ישראל נוסעים מהר סיני

אחרי שהם נוסעים כמו 'תינוק הבורח מבית הספר'…

התורה מתארת, את הארון, ויהי בנסוע הארון…ויאמר משה…

התורה מתארת שבני ישראל נסעו במדבר על פי הענן 

העם היה הולך והענן לפניהם ומכוון אותם והארון היה גם לפניהם.

הארון זה ארון ברית השם שבו יש את שברי הלוחות – הלוחות הראשונות.

לפני שעלה משה רבנו לקבל את הלוחות השניות הוא עשה ארון ובאותו ארון הניחו את שברי הלוחות הראשונות.

היה עוד ארון, שאותו נשאו בני קהת שבו היו הלוחות השניות אותו נשאו בני קהת הלוחות האלה היו עם בני ישראל במחנה.

הארון שבו היו שברי הלוחות זה הארון שגם היה יוצא למלחמה עם בנ"י.

וזה מה שכתוב כי השם אלוקיכם הולך עמכם להילחם לכם, משמע הולך אתם והכוונה היא 

הארון עם שברי הלוחות

הארון ושברי לוחות יוצאים למלחמה עם ישראל, למה ?

כי על הלוחות הראשונות אמרו חז"ל שהכתב היה חרות על הלוחות

ודרשו חז"ל בתושבע"פ

חרות, חירות = חירות משיעבוד האומות (עירובין נד) חירות מהמלכויות חירות משיעבוד האומות.

לכן הלוחות האלה  באו אתם לקרב

כי זה הלוחות שקבלו ישראל במעמד הר סיני, ולפני כן הקב"ה פנה לאומות העולם, והם לא רצו לקבל את התורה.

ולכן אם הם לא רוצים, ועם ישראל כן רוצה.

עם ישראל הם מטרת הבריאה, והאומות לא אמורות לשעבד את ישראל

זכר לעניין זה, זכר לכח הזה

זכר למשמעות הזו, זה הארון עם שברי הלוחות שהולכים לפני בנ"י במדבר,

הארון הולך לפניהם אומר המלבי"ם זה כי הקב"ה אמר שאם ימשיכו עם ישראל בלי חטאים לא תהיה שום מלחמה לישראל, אלא השם ילך לפניהם ויגרשם מפניהם את האויב 

וכך אומר רשי בדברים (דברים א ו כא) שאמר הקב"ה למשה רבנו  תסעו מהר סיני, וכעת תגיעו לארץ ישראל

ולא יהיו מלחמות בדרך.

אז הארון היה נוסע לפניהם

הוא היה נוסע לפניהם – הוא היה לפניהם במרחק של שלושה ימים!! 

כדי לתקן להם מקום מנוחה

 

וכאשר היה מגיע הזמן לעצור – היה אומר משה רבנו  – קומה השם

היה אומר לארון ברית השם = שיעמוד, לא יתרחק עוד,  ויפוצו אויביך ומשנאיך.

כל האויבים והשונאים שיתרחקו ולא יתקרבו למחנה ישראל.

ובאמת אם לא היו חוטאים במרגלים הארון היה מלווה אותם והם היו מתנהלים בדרך נס.

 

ואז היה אומר משה אומר רבנו 

היה מתפלל, ובנוחה – כלומר כאשר הארון – נח מהילוכו, היה אומר משה רבנו, היה מתפלל

'שובה' כלומר תניח את השכינה שלך בתוך רבבות ישראל – שזה 22 אלף מישראל שזה שבט לוי.

ואחרי התפילה היה עמוד הענן נפרש על המשכן.

ואח"כ כפי שהזכרנו הגיעו עוד חטאים של בנ"י

חוץ ממה שהם ברחו כמו תינוק הבורח מבית הספר 

היה עוד חטאים

המתאוננים על הדרך הארוכה והמתאווים לאוכל ולא מסתפקים במן

והיות וזה שלוש פורעניות

אז הקב"ה שינה בתורה ובמקום לשים את הפרשה שעוסקת בנוסע הארון, ויהי בנסוע הארון…

במקום שהפרשה הזו צריכה להיות שזה אומר   בפרשת במדבר -ששם  – מופיע עניין הדגלים החניה והמסע של בנ"י

שם כתוב 'ונסע אוהל מועד' שם הפרשה הזו הייתה אמורה להיות

זה מופיע כאן בפרשת בהעלותך

למה? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות

ולכן גם יש סימון של שתי אותיות 'נון' לפני פרשת ויהי בנסוע הארון

ואחרי פרשת ויהי בנסוע הארון

למה  פעמיים נון, אות נון אבל הפוכה. למה פעמיים נון?

 

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהאות נון, מסמלת נפילה

כמו שכתוב: נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

הנון זו נפילה, לכן באשרי יושבי ביתך

הפסוקים מתחילים לפי סדר האלף בית

חוץ מאות נון, אין פסוק בנון

יש אות מ' מלכותך מלכות כל עולמים

ויש אות ס' סומך לכל הנופלים

אבל אין אות נון – נון מסמלת נפילה.

ויש דעות (רשב"ג) שלעתיד לבוא תחזור הפרשה הזו למקומה לפרשת במדבר, ולא כאן בפרשת בהעלותך.

 

רבינו בחיי אומר – אם נספור מהפרשה   – הקטע בתורה  – הפרשה ויהי בנסוע הארון

אם נספור חמישים פרשיות אחורה נגיע עד הפרשה של 'ונסע אהל מועד'  שזו הפרשה ששם היה צריך להיות כתוב

ויהי בנסוע הארון.

לכן יש נון הפוכה – למה

לאמר – תלך אחורה – הפוך אחורה חמישים פרשיות ושם תמצא היכן אמורה להיות הפרשה הזו:

ויהי בנסוע הארון.

 

הכלי יקר אומר שהנון הפוכה היא רמז וסמל לדג.

שהרי נון האות נון מזכירה את המילה – 'נוני' בארמית:  דגים

וזו טענה שהייתה בעם – זכרנו את הדגה  – נון – נוני – דג.

 

ועוד עם ישראל נמשל לדגים – הדג מקור החיות שלו במים

כך עם ישראל – מקור החיות שלהם זו התורה

כי הם חיינו ואורך ימינו

ואם פורשים מהים מיד מתים (הדגים)  כך אם פורשים מהתורה מיד מגיעים הייסורים (ברכות סא כך אמר רבי עקיבא לפפוס הן יהודה)

ולכן בנ"י ברחו מהר סיני, ויסעו מהר סיני כמו תינוק הבורח מבית הספר

הם כמו הדג שבורח מהים…לכן אות נון הפוכה…

הנון – זה הדג – נון הפוכה, כמו דג עם פנים הפוכות שיחזור אחורה להר סיני

ואם לא להר סיני, אז שיחזרו למה שקיבלו מהר סיני  לתורה.

הדגים זקוקים אל מקור המחיה המים

כך עם ישראל – לתורה

וכאן נשאלת השאלה, איך אפשר שהם היו כמו תינוק הבורח מבית הספר

הרי הם לא מתחילים מסע אלא אם כן קודם כל – הענן מורה להם ליסוע

כמו שכתוב – 'על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו'

ורק בזמן העלות הענן מעל האוהל, אז, אחרי כן יסעו בנ"י?

אלא מלמדים אותנו בעלי המוסר והחסידות דבר נפלא

במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, (כתר שם טוב ער"ה) ולכן אם הם חשבו לברוח

הם רצו לברוח הם חשבו לברוח,הענן נסע, כי הקב"ה חוקר כליות ולב.

והוא קובע מתי הענן ייסע ומתי לא.

ואם בליבם כך הם מרגישים שהם רוצים כבר לברוח מהר סיני כתינוק הבורח מביה"ס

אז בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו

ולכן אמרו חז"ל לעולם על יהא ליבך חלוק על המקום

הכוונה היא  – אל תחלוק על ההחלטות של הקב"ה

אבל בעומק הכוונה היא, אל יהא ליבך חלוק על המקום

אם הגעת למקום מסוים, זה בגלל שאתה רצית להגיע לשם, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

ולכן כאשר מרים הייתה מצורעת ,העם חיכה, למה? כי הענן לא נסע, ולמה הענן לא נסע.

כי העם רצה לחכות לה, בגלל שהעם ידע כמה הכרת הטוב הוא חייב למרים.

לכן העם לא רצה לנסוע, ואם העם לא רצה לנסוע אז גם העננים לא מובילים את העם.

לעם הייתה הכרת הטוב למרים ולכן העם לא רצה לנסוע וגם העננים לא נסעו, כי הם זזים לפי רצון העם

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

 

נלך שלב אחד קדימה, העם מתלוננים הם רוצים בשר, הם רוצים לאכול עוד אוכל ולא רק מן כל הזמן

השם משמואל מסביר נפלא, כתוב על המן בספר דברים שהוא 'תופל לבן'.

(דברים א. א רש"י)

אומר השם משמואל אוכל רגיל, מגיע קודם כל לאיבר לכבד  אח"כ חלקים טובים ללב ואז למח

אבל המן – הכל הפוך

קודם המח מקבל מהמן הפחות טוב ללב פחות טוב לכבד

לבן מסמל רוחניות, המן , הוא לבן – והם תופל לבן, תופל זה להדביק 

הם מדביקים תווית על המן ואומרים שהוא 'לבן' טהור מידי…רוחני מידי

שכלי מידי – הוא מתאים לאנשי שכל  לאנשי אמת

אין לו פסולת, המן לא מוציא פסולת (יומא עה)  

אומר החת"ס המן הוא צפיחית בדבש , דבש ראשי תיבות דעה בינה  שכל.

ובמסכת תענית (כט) המן הוא לחם אבירים, לחם של מלאכי השרת

וזה מה שכתוב 'ועתה נפשנו יבשה'  – יש יובש אין תאוות…

ונעמיק אומר הש"ך על התורה האספסוף הערב רב הם בכלל לא טועמים טעם במן, למה? מדוע?

בירושלמי (תענית ד, ה) כתוב שהמן ניתן לבנ"י כדי שיוכלו ללמוד תורה.

כדי שיוכלו להפנים את התורה והמצוות, כדי שיתחברו לרוחניות, למשמעות החיים.

ואם כן הערב רב הם לא קשורים לתורה

ולמה?  אומר הרמב"ן, במתן תורה הבדילו בני ישראל מתוכם את כל האספסוף אשר בקרבם ורק בני ישראל חנו כנגד ההר וערב רב לא חנו למרגלות ההר.

 כי הערב רב לא קיבלו את התורה!! (רמב"ן שמות יט א) כתוב ויחן שם ישראל!

ולא ערב רב!! וגם נאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ולא לערב רב!! ולא שמעו את עשרת הדברות!!

 רק ראו את הקולות!!   (ש"ך פ יתרו) 

ועוד בתוך ענני הכבוד למרגלות ההר שם הייתה קדושת ארץ ישראל ושם כל אחד קיבל חלק מארץ ישראל

 

אבל הערב רב שלא היו בתוך ענני הכבוד, לא זכו ולא קנו חלקה בארץ ישראל!

 לכן לפי דעה אחת הם לא נכנסו לארץ ישראל (ערבי נחל שבת שובה דרוש ז) וי"א שהם כן נכנסו לארץ ישראל

אלא שהערב רב שנכנסו לארץ ישראל, היו עבדים ושפחות לבני ישראל והם היו החוטבי עצים ושואבי מים.

ועוד גם מן ומים היה לערב רב במדבר אמנם לא כמו בנ"י שזכו למן בפתח ביתם.

 אצל הערב רב זה היה שונה ואחרת, אצל הערב רב ירד המן בשדה וגם המים מבארה של מרים היה נמשך לכל שבט ושבט ע"י שבילים סמוך לאוהליהם…

 משא"כ לערב רב היה זוחל חוץ למחנה  

ולכן אחרי שהערב רב – אין להם שייכות ל'מן' הם מקנאים בבנ"י, הם מקנאים ברוחניות הנפלאה שיש לבנ"י.

ולכן הם טענו והתלוננו… גם אם יש במן טעמים אבל לא רואים מה אוכלים

זה לא מספיק חשוב ולא מספיק ממשי ולא מספיק מעורר תאווה.

וכמו שכתוב בגמרא יומא (עד) 'המאכילך מן במדבר למען ענותך' יש עינוי במן, מהו

שלא רואים מה שאוכלים, האדם נהינה מהאכילה וגם לראות מה שהוא אוכל

והם לא ראו

כתוב שם שיש עוד טעם מדוע יש טעם של 'עוני' במן, בגלל שבנ"י מקבלים כל יום להיום הזה!

לא למחר לא לעתיד, רק להיום, וישנה בהלה, מה יהיה מחר, מי שאין לו פת בסלו למחר, הוא לחוץ בהווה.

ואומר החיד"א (חומת אנך) אמרו חז"ל יש מצווה להדליק נר בשבת מדין עונג שבת, כי על ידי הנרות האדם רואה מה שהוא אוכל וזה תענוג מסעודת שבת.

ועונג בגמטריא 129 עם הכולל – 130 כלומר עם המילה עצמה

והגימטריא עין – היא גם 130 

כי התענוג הוא בכולל – שיש את הכל לא רק את האוכל חוש הטעם אלא גם העין

צריכים את הכל…

ולכן נרות שבת –  למען עונג שבת.

בכל אופן אז זו הייתה התלונה של הערב רב, 

הם מחפשים לשפר ולשדרג תדיר את עולם התאוות שלהם, הם מחפשים התמכרויות לתאוות

ולכן הם בכו על שחסר להם טעם בשר

וחסר דגים

וגם על איסורי עריות, הם בכו על הדגים, והדג הוא סמל ל'וידגו לרוב בקרב הארץ' התורה מדברת בצורה יפה.

העם בכה למשפחותיו על איסורי ג"ע לכן היה קשה למשה רבנו להתמודד עם התאוות

כי כשיש למשהו שאלה או בעיה, בהחלט צריכים לפתור את הבעיה או את השאלה

אבל תאווה, זו גם בעיה ברת פתרון, אבל כאשר התאוו תאווה כאשר מבקשים להתאוות.

כאשר מחפשים עוד ועוד להתאוות, כאשר אומרים בעצם אנו מחפשים תאוות ותמיד לשדרג אותם זה הערכים

אז אין מקום בנפש לרוחניות לתורה למצוות לעבודת המידות

הלב תפוס הלב מכור

במקרה כזה, כל מצווה היא קשה

וכל איסור הוא 'סוף העולם' כי זה מבחינת האדם קושי  שאי אפשר לפתור אותו…

 אין רצון לפתור את הקשיים

יש רצון למלא את הנפש בתאוות ולא במיזוג בין חומר לרוח

ישנה הצהרה, אנו מזלזלים בעיקר ושמים דגש על הטפל, כך הוא המתמכר

  הרי היה להם אוכל ולא סתם אלא המזון המשובח והאיכותי ביותר ובכל זאת בכו על בשר ודגים וזה סימן שהם בשבי – בכבלי התאווה מחפשים עוד תאווה ועוד תאווה

אם יש תאוות זה בסדר, ואי אפשר בלי רצון ותאוות, אבל אדם שרוצה רק תאוות, הוא מכור.

הוא איבד את האיזון

רוצים מענה לתאוות זה נורמאלי וצריכים לראות איך מייצרים איזון בין תאוות וערכים על פי כללי התורה

למען בריאות הנפש למען בריאות האדם למען שלימות האדם

וכך לקיים את רצון השם.

אבל כאשר התאוו תאווה, זה כבר משהו אחר, כאן הכוונה היא שמחפשים איך אפשר רק להתעסק בעוד תאוות בעוד תחושות בעוד הרגשות עוד חומריות

מה קורה בארה"ב במיאמי בלוס אנגל'ס בניו יורק

בפאריז באיטליה  בספרד מה עוד ועוד אפשר להרגיש …

רוצה לטעום את כל התאוות וכל הטעמים…זה לא אדם שמנהל את התאוות

זה אדם מנוהל על ידי התאוות

זה בקושי אדם… אדם כזה כל מצווה היא עול

הוא לא רואה ערכים הוא לא רוצה משמעות לחיים הוא איבד את מערכת השיפוט שלו.

הוא רק, רק את ההנאה, הוא חווה את התאווה כעניין הישרדותי, אם הוא לא ישיג את ההנאה, זה צער הישרדותי

שגורם לו להיכנס לחרדה לעצבים למתחים לכעסים לתסכולים

הוא מאבד את מערכת החשיבה שלו, זו הכוונה התאוו תאווה.

הרי האדם הזה אם ניתן לו בשר ואם כפי שאומרת התורה – 'גם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומצא להם' גם זה לא יספיק להם

אומר האור החיים הק' אם ניתן לאדם הזה – את 'כל דגי הים' ואת כל הבשרים שיש, זה לא יעזור

כי הם לא מחפשים מענה לתאווה.

הם מחפשים להגדיל את התאווה אז זה בור ללא תחתית, זו בעיה בלי פתרון 

לכן התגובה של משה רבנו הייתה 

לא לסנגר ולא להתפלל אלא  אמר 

למה הרעותה לעבדך האנכי הריתי את כל העם הזה

ועוד אומר משה רבנו,  ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג!!

  מה גרם לכך שדווקא במצב הזה משה רבינו לא היה מסוגל לעזור  וביקש להפסיק את מנהיגותו הרי עם ישראל ביקשו בסך הכל מזון משובח יותר 

 

אלא שעל בסיס מה שהסברנו מתברר שהם לא רוצים אוכל משובח

הם מחפשים התמכרויות, האדם המכור מכיר רק הנושא שהוא מכור אליו, הוא אדם סגור ונעול

נושא ההתמכרות מעניין אותו והנפש סגורה לעוד נושאים סגורה לעוד אפשרויות…

 

ולכן אמר הקב"ה 

 

אביא להם כל כך הרבה עד אשר יצא מאפם ויגעלו מבשר

 

אומר החתם סופר – יש באדם – רצון להשתגע – לאהבת התורה …

ואם הוא לא מכור לתורה…

אז הבריחה שלו מהר סיני…

היא מובילה  — לפורענות השנייה

 

 מאחר שברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר לכן התאוו תאווה

 

שלמה המלך אומר אוהב כסף לא ישבע כסף ודרשו על כך חז"ל במדרש אוהב תורה לא ישבע תורה 

 

  מדוע הסמיכו את שני הנושאים זה לזה ?

אלא היסוד הוא:

מדוע באמת ברא הקב"ה תאוות  רבות כ"כ למה נברא האדם  שמי שאוהב כסף לא ישבע כסף ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים לשם מה כל זה?

זו תכונה שיש באדם בשביל התורה כדי שאוהב תורה לא ישבע תורה

 התורה היא ארוכה מיני ארץ ועמוקה מני ים ואיך אפשר שהאדם ידע את כולה לכן טבע הקב"ה שלאדם תהיה תכונה שהוא לא שבע וכאן הבחירה ביד האדם אם אתה אוהב תורה לא תשבע תורה ואם אתה אוהב כסף הנאות העולם הזה לא תשבע כסף אוהב תורה לא ישבע תורה וזהו ביאור הפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר מסביר הבן איש חי צדיק אוכל כדי שובע כדי שיהיה לו כח לעבודת ה' אבל רשע רוצה לאכול עוד ועוד חסר לו בטן כי כשהרשע אכל ושבע הוא מצטער חבל שאין לי עוד בטן כיון שכל מטרתו באכילה היא התאווה ואיך יתגבר על התאווה

לכן בגלל שויסעו מהר השם, לכן התאוו תאווה

אם היו בני אדם מרגישים את טוב ומתיקות טוב התורה היו מתלהטים אחריה.