האישה העדיפה 'לחיות בשקר' – מה אפשר לעשות?

השבוע אני רוצה לשתף אתכם בסיפורם של בני הזוג בנימין ואודליה. בנימין ואודליה הצטרפו לתוכנית ההכשרה למאמנים זוגיים,
המטרה שלהם הייתה גם לעזור לעצמם וגם לרכוש מקצוע.

הם הבינו היטב שאם הם רוצים לעסוק בתחום הריפוי הם חייבים קודם כל להתבונן לעצמם בעיניים ולעשות עבודה אישית וזוגית משמעותית ואז לצאת לדרך כדי להפיץ את הטוב הזה הלאה וגם להתפרנס בכבוד.

המסע של כל אחד מהם היה מרתק ומעצים, אבל החלק הכי מרגש הוא לראות איך כל אחד מהם השלים כמו פאזל את ההתנהגות של בן הזוג שלו, ואיך כל סנטימטר של התבגרות מצד אחד העצימה גם את הצד השני.

בנימין השתתף בקבוצת הגברים.

כבר במפגש ההיכרות בין חברי הקבוצה, כשביקשתי מכל אחד להציג את עצמו ולשתף בקצרה על מה הוא רוצה לעבוד בתהליך הקבוצתי, בנימין אמר בצורה מאד נחושה שהוא רוצה להפסיק לסבול מכך שאנשים סביבו לא מתחשבים בו ונוהגים כלפיו בניצול ובשתלטנות.
אחד החברים, בשם ראובן, שהיה חריף ושנון במיוחד תפס מיד את הנקודה והגיב בשעשוע: "אוקיי בנימין, אני לוקח על עצמי לשמור עליך שלא ינצלו אותך!"

בנימין החזיר לו מבט זועם ובחר להגיב בשתיקה.

מאז במשך כמה מפגשים שמתי לב לכך שבנימין הקפיד לשמור על מרחק בטוח מראובן.

סימנתי לעצמי מטרה לעורר את בנימין על ידי היתקלות עם ראובן וחיכיתי לשעת כושר.

ההזדמנות לא אחרה לבוא, זה היה כשראובן ביקש עזרה מול דודי הבן המתבגר שלו שעושה לו שרירים ומסרב לשתף איתו פעולה. קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב, הרי גם פה בקבוצה שלנו יושב אדם שמסרב לשתף פעולה עם ראובן, ואם נוכל להפגיש בין שני העולמות אז גם ראובן וגם בנימין יזכו בתהליך חי עוצמתי ואותנטי.

הצעתי שבנימין ישמש בתפקיד של דודי – בנו של ראובן. ראובן התבקש לפנות לבנימין שהוא דודי, ולנסות לגייס אותו לשיתוף פעולה. אך בנימין ממש סרב, כלומר: ההצגה הייתה יותר מדי מציאותית ומוצלחת.

ראובן פנה אלי בייאוש ואמר שהוא לא יכול לשחק את המשחק עם בנימין כי בנימין לא מסכים לשתף איתו פעולה.

"אני מצטער!" הגבתי ביובש. "בנימין הוא כרגע דודי, אתה לא יכול להחליף את הילד שלך אבל הוא מסרב לשתף פעולה, אז מה עושים…"

ראובן גרר את כיסאו והתיישב מול בנימין שהשפיל את עיניו וממש התעקש לא לפגוש במבטו.

"דודי", פנה ראובן אל בנימין בטון מתחנן ומתרפס. אני יודע למה אתה מסוכסך איתי, כי אני לא נזהרתי בלשוני ועשיתי ממך צחוק במפגש הראשון. אני לא התכוונתי לצחוק עליך, רק רציתי להקליל את האווירה, אני ממש מתחנן אליך שתסלח לי… אני מוכן לעשות כל מה שתבקש כדי שלא תקפיד עלי"…

ראובן לא הניע שריר.

הוא ישב דומם על הכיסא, גוו היה זקוף ונראה היה שאין דרך לרכך אותו.

ישבתי מהצד והתבוננתי בסיטואציה. ניסיתי ללמוד את עולם הרגשות של בנימין ואת עולם הרגשות של ראובן.

ולפתע עברה בי צמרמורת של התרגשות.

דמותה של אודליה, אשתו של בנימין צפה לנגד עיניי. נזכרתי בסיטואציה שהייתה בקבוצת הנשים ותגובתה של אודליה השלימה לי כמו פאזל מדויק ביותר את התנהגותו של בעלה בנימין.

זה היה כאשר אחת מחברות הקבוצה מתחה עלי ביקורת קשה. אני רגיל בכך ואף מעודד ביקורת מהסוג הזה כי כך ניתן לצלול בקלות לעולם הרגשות של המטופל. כל חברות הקבוצה הקשיבו לשיח בהתעניינות ובסקרנות אך אודליה ממש סבלה.

היא בשום אופן לא יכלה לשאת את העובדה שאותה חברה כביכול פוגעת בי, למרות שידעה שזהו שיח טיפולי אופייני היא לא עמדה בזה ובסוף אותה פגישה ניגשה אלי וביקשה להודיע שאם זה סגנון התהליכים אז היא לא יכולה להמשיך כאן.

ביקשתי ממנה להמתין למפגש הבא כדי לנתח את הרגשות שלה.

מתברר שאודליה בשום אופן לא מסוגלת להביא כנות מול האדם שמולה. מבחינתה זהו מעשה בלתי אפשרי שמחיריו מסוכנים ביותר. "עדיף לחיות בשקר מאשר למות באמת" כך פסקה. כשביררתי על מה יושב הפחד נפתח לפני סיפור חיים לא פשוט של גירושין בבית הוריה של אודליה. "אמא לא גמרה לבקר את אבא, ויום אחד הוא פשוט קם ועזב!"

מאזינים יקרים. האם אתם מבינים מה קורה בין אודליה ובנימין?

אותה אודליה שמעדיפה לטאטא הכל מתחת השטיח כדי לא לשלם מחיר חיים, מזמינה אליה את ההתנהגות של בנימין שכ"כ בקלות מנתק קשרים ומאשים את הסובבים אותו. כי אם אודליה כל כך מאוימת מכעס אז אין סיכוי שהיא תעמוד על שלה מול בעלה בנימין, וגם אין סיכוי שהוא יתבגר ויצא מאיזור הנוחות שבו הוא התמקם.
***
אז מה הדרך לגדול?

החיים שלנו מוכתבים מאין סוף אילוצים חברתיים שלא אנחנו המצאנו, ולפעמים הם נראים לנו ממש מציקים. אנחנו צריכים להתכתב עם הנפשות הפועלות איתנו, אילו שהקשר איתם נכתב מלמעלה עוד לפני שחלמנו לצאת לאוויר העולם ומשום מה זה נראה, שאותם אנשים הבאים משורש נשמותינו דווקא הם אלה שהופכים לכל כך מאתגרים. הם שונים, הפוכים ואחרים…

ישנם כמה פתרונות שטחיים שבזמני חולשה נראים מפתים למדי:

פתרון ראשון הוא "נפרדות"- התנתקות פיזית או רק רגשית. לשמור מרחק ביטחון מאותו אדם שכל כך מציף אותי. שהוא ינהל את חייו בהצלחה, ואני אנהל את חיי כמו שתמיד רציתי וחלמתי. נפרדות מאפשרת מרחב פיזי ורגשי של בניית עצמאות אישית, יש בה שקט מרעשי רקע וזיהומים טורדניים, אבל בדיוק כשמה, היא נפרדת לחלוטין.

פתרון נוסף שנקרא "איחוי רגשי" – איחוי רגשי הוא התאמת הצרכים שלי לצרכים של האחר עד שאני כמעט לא מזהה את ה'אני' הנפרד שלי. אני מסכימה, מוותרת, מזדהה ובעצם מאבדת את יכולת השיפוט הבסיסית שלי. כמו שכתבתי שבוע שעבר, איחוי רגשי נראה בהתחלה הירואי. הקונפליקטים נעלמים וכולם מרוצים, אבל מחיריו בסוף גבוהים.

הפתרון השלישי הוא "שליטה טוטאלית"- אם באיחוי רגשי דרשתי מעצמי להיות מותאם לצרכי הזולת, פה אני דורש מהזולת להתאים את עצמו אלי. למחוק את צרכיו הרגשיים ולזרום עם דרישותיי.

שלושת הפתרונות הללו מייצרים שקט תעשייתי בטווח הקצר אך לא עומדים במבחן הזמן. הנפש שלנו אינה ותרנית והיא לא שותקת.
ככל שנוקפות השנים משהו מבפנים דורש את שלו, שיווי המשקל הפנימי שלנו לא רוצה למחוק ולא רוצה להימחק וגם לא רוצה לאבד מערכות יחסים.

אנחנו רוצים לחיות בתוך מסגרת חברתית ואנחנו רוצים להיות הוגנים.

אם אנחנו לא מצליחים למצוא את האיזון הנכון אז הגוף מתחיל לצעוק בכאבים פיזיים ממש. אז מה עושים?

אני אישית לא מאמין בעצות אצבע. אני מאמין בניסיון לברר את החסימות ולבחון אותן לעומק. הבירור הזה, שנעשה בתהליך קבוצתי, מרגש כל פעם מחדש. ההרכב של חברי הקבוצה מפגיש עם כל כך הרבה פחדים וחסימות, ולאחר הזיהוי הזה, כל אחד סולל את דרכו הייחודית לקראת חיים שיש בהם פחות תסכול ויותר חיבור פנימי ומדויק שמאפשר לכל אחד מבני הזוג להגיע למקום של 'מובחנות'- להצליח להישאר נאמן לעצמי בתוך קשרי החיים.