איך שתיית קפה מחזקת את האמונה?

איך מזהה האדם שהוא במגמה של צמיחה אחרי המשבר?

השינוי המהותי אצל האדם המאמין באופן בריא שהוא מפסיק לשאול 'למה זה קרה' אלא  הוא שואל מה אפשר לעשות, מה עושים מה עושים כדי להתקדם.

אם האדם חווה אובדן, הוא חווה אובדן! הוא לא יכול לברוח מ'האובדן'.

אומרים חז"ל (עירובין סה ע"א) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, כלומר שמפייסים אותו, והוא מתרצה ואפילו בגלל סיבה כמו שנותנים לו כוס יין, הוא מתוסכל אבל אחרי שנותנים לו כוס יין כאשר 'טוב לבו ביין' הוא אדם שמתפתה ביינו, בגלל סיבה מסוימת הוא כבר נקרא אדם שיש בו מדעת קונו.

מדוע? כי הוא מגלה גמישות והוא לא תקוע בחיים, הוא לא מקובע.

ההחלטה של אותו אדם נובעת בגלל סיבה מסויימת, ובכל אופן זה 'טוב ואיכותי'.

כי האדם לא עקשן, הוא פתוח וגמיש לשינויים, אמנם זה לא קורה בבת אחת, זה לא קורא מתוך 'יוזמה' אלא זה קורה בגלל שהייתה לאדם איזו סיבה, סיבה לעורר אותו להרגשה טובה ונעימה…

אז האדם הוא מתוסכל ופעמים התסכול זה בגלל קטנות המוחין, בהרבה מקרים האדם הוא לא קורבן של המציאות אלא של הדעות שלו, יש לו דעות על העולם איך העולם ואחרים אמורים להתנהג והוא מתוסכל שהדעות שלו שהמחשבות שלו איך העולם אמור לעבוד, הדעות שלו לא עובדות…הוא מתוסכל מזה. הוא מרגיש רע, אבל באמת הוא ל מרגיש רע בגלל שקרה משהו אלא שהוא מרגיש רע כי הוא לא יודע לחיות בעולם האמתי, הוא לא קורבן של המציאות אלא הוא קורבן של הדעות שלו.

תחילת תהליך הריפוי זה מתחיל כהאדם מפסיק לשאול 'למה' אלא איך מתקדמים.

ובאמת אם האדם סובל אם הוא בצער, אם האדם סובל מאובדן, בשלב הראשון לא תהיה תשובה לשאלה 'למה'?

בגלל שהוא בתוך הכאב, יש לו צרכים שהוא היה רגיל אליהם, יש צרכים של פרנסה כבוד בריאות משפחה שהייתה לו, הוא זכה למענה לצרכים שלו, לכן כעת בהווה, הוא מרגיש שאין לו את הצרכים האלה, לכן הוא גם לא יכול להכיל כל תשובה הגיונית, כיום 'הצרכים וההרגלים' שלו סובלים ולכן הוא לא פתוח לשמוע תשובות לשאלה 'למה'. זה לא הזמן לשאול למה, וגם אם הוא שואל, זה לא הזמן לענות לשאלות.

המצב הבריא שאליו צריכים להגיע זה להפסיק לשאול 'למה' אלא להתחיל לשאול איך – איך אני מתקדם מהו השלב הבא מהי התנועה קדימה, איזו שגרה אנו מתחילים לבנות בהווה.

איך נוכל להגיע לחיים מאוזנים, איך נייצר לעצמנו שגרה חדשה יעילה ערכית ונכונה. מה אנו יכולים ללמוד ממה שהיה איך נמצא משמעות מכאן ואילך אחרי המשבר הגדול, והבסיס לכל השאלות הנכונות והבריאות האלה, זו האמונה, האמונה שהכל משמים ולכן מחפש האדם פתרונות למצוקה, מה שהאדם מחפש פתרונות למצוקה זו עדות לאמונה, אמונה שיש   ממד שהוא מעבר להווה לכאן ועכשיו, מעבר למציאות שאנו מכירים כעת ולכן חותר האדם להגיע למקום חדש בחיים שלו.

האמונה היא בסיס להשקפת היסוד של האדם, היסוד שהוא מאמין בהקב"ה והוא מאמין שיש פתרון לכל הבעיות, הקב"ה מקדים רפואה למכה. פעמים הרפואה זה הפתרון, ופעמים הפתרון זו הגמישות והיכולת להסתדר ולחיות ואפילו לצמוח עם המכה.

וכמובן האמונה בעולם הבא, מי שחושב בטעות שהעולם הזה הוא חזות הכל בשבילו החיים הם זמניים והמוות הוא לנצח!

אבל האמת היא שהמוות הוא זמני והחיים הם לנצח, לא רק בעולם הזה גם בעולם הבא.

אצל אנשים לא מאמינים המוות מבטל את ההישגים בחיים של האדם, אצל אנשים מאמינים המוות לא מבטל את ההשגים של האדם אלא הם ממשיכים אתו גם בעולם הבא.

אצל האדם המאמין, כל אירוע שהיה בחיים הוא בעל חשיבות אם הוא התחתן ואפילן אם הוא התגרש, כל מה שהיה בחיים שלו הכל בהשגחה מתוכנן ובעל משמעות, לא תמיד האדם יודע מהי המשמעות אבל עבודת השם היא לנסות לזהות ולמצוא מהי המשמעות של כל האירועים בחיים, גם אלה שנדמה לאדם שהם לא היו בעלי משמעות רצינית ואמתית.

האמונה היא כח מניע שהאדם ייפעל ויעשה והעשייה הזו היא תרפא את האדם מהכאב הגדול.

האמונה היא לא כח שמונע מהאדם לחוות הפסדים וכאבים

אלא כח שעוזר לאדם להתמודד עם הכאבים וההפסדים.

האמונה לא תחזיר את הנפטר, לא לפני תחה"מ.

האמונה לא יכולה להבטיח שבני הזוג שהתגרשו יחזרו לעצמם.

האמונה לא יכולה להבטיח שהחולה יהיה בריא.

אנשים שטחיים חושבים אם האמונה לא עושה מה שאני רוצה, אם האמונה היא לא כמו כפתור, מה שאני רוצה את זה אני עושה, אז אין משמעות לאמונה, אבל זה לא כך.

האמונה היא לא 'תוכנית כבקשת האדם' אם הוא מאמין הוא לא יצליח להחיות מתים וגם לא בטוח להיות בריא.

אמנם נכון שיש אנשים צדיקים שהם זוכים להשגחה מיוחדת כמו נחום איש גמזו, שיכול לכתחילה לסמוך על הנס, כמו יוסף הצדיק שלא אמור לעשות השתדלות ויכול לסמוך על הנס, כמו אאע"ה שבזמן שהיה רעב בארץ אומר הרמב"ן שהוא לא היה אמור לרדת למצרים, אלא היה אמור לסמוך על הנס.

כי הצדיק לכתחילה יכול לסמוך על הנס ואפילו להחיות מתים, אצל הצדיק אין הבדל בין שמן לחומץ וכמו ששמן   דלק כך גם חומץ.

וכך מובא בריבוי מקומות, ריבוי מקורות, שהצדיק לא מוגבל למציאות.

אומר הנפש החיים שהצדיק הוא 'מעל' הטבע… מעל המזלות ומה הכוונה? כוחות הטבע זה נקרא מזל' כיוון שבימים הקדמונים המדע שהיה מסודר ומדויק יחסית מבחינתם  היה מדע הכוכבים והאסטרולוגיה לכן המזלות היו הגילוי הברור והחזק של הטבע לכן קראו לטבע מזלות.

ואחרי שנתנה תורה לישראל הוציא הקב"ה את עם ישראל מההגבלה  של כוכבים ומזלות ולכן כל העוסק בתורה  לשמה בטלה ממנו ההגבלה של כוכבים ומזלות.

ואדרבה כוחות הטבע הם משועבדים לעמלים בתורה (אור החיים בשלח) אומר הזוהר ומאריך בדברים הנפש החיים, כמו שהשכינה שולטת על המציאות גם הצדיק שולט על המציאות.

צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

אבל רוב האנשים הם חיים תחת ההנהגה של דרכי הטבע והתורה על הרוב תדבר לכן אומרת התורה, תשים מעקה לגג, אל תסמוך על דרכי הטבע.

העיקרון הוא שאמונה זה כח אדיר, אבל לא כח מחליף את הריפוי שיעשה האדם בתהליכים בהתקדמות הדרגתית, חובה שהאדם יימצא לעצמו את הדרך להתקדם בהדרגתיות, זו הדרך, אין דרך אחרת.

הכאב הוא כאב לכולם אותו דבר, ההבדל הוא לא בכאב, גם המאמינים וגם הלא מאמינים כולם סובלים, ההבדל הוא לא בכאב אלא ההבדל הוא בהתמודדות באמצעות אמונה באמצעות תקווה בחוסן להתמודד, כאב יש לכולם.

יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו ויש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו. יש אנשים שחושבים שאם ייתנו להם מנה גדולה מאד של אמונה זה ירפא אותם, וזה לא נכון.

זה כמו אדם עייף שיאכל סוכר ויישתה קפה זה נותן עוד קצת כח, אבל זה לא נותן מענה לצורך של האדם לנח, זה רק מדחיק את המפגש את הצרכים האמיתיים של הגוף, כך בעניין האמונה, האמונה שהכל טוב ולברוח מהכאב ולא לחפש איך לייצר חיים שונים ממה שהיו עד כה, כל זה לא מרפא את האדם, אולי חווה האדם זריקת אנרגיה גדולה, אבל היא זמנית.

ומכאן לנקודה נוספת, הבכי של האדם.

הכי על העבר שהיה הוא מהותי למען ריפוי הכאב.

האדם לומד להבין שלבכות על העבר שהוא נפרד ממנו זה לא חסרון באמונה.

כאשר האדם בוכה על העבר שהוא איבד, הוא לא בוכה רק מתוך ייאוש אלא הוא בוכה מתוך היפרדות.

ופעמים שהבכי עוזר לאדם להפנים, שמה שהיה לא יהיה, אין המטרה לצער את האדם אלא למקד את האדם, האדם לא יכול בלחיצת כפתור להיפרד מהעבר שלו, הוא צריך לעכל, מה שהיה לא יהיה! מה שהיה לא יחזור על עצמו עוד.

הבכי הוא לא עדות לחוסר אמונה, אלא תהליך אנושי של 'היפרדות מהרגלים משגרה מחיים שהיו', והמטרה היא כמו 'סותר על מנת לבנות' האדם בוכה ומעכל מה שהיה לא יהיה עוד.

השגרה החיים הצרכים סגנון החיים, מה שאיבד האדם, כאשר הוא 'בוכה' הוא עובר תהליך קשה מאד,

וצריכים לדעת כמו שאת הפחדים מרפאים באמצעות חווית הפחד

כך את האבלות והמשבר חווים באמצעות החוויה הקשה הלא נעימה, אבל ככל שהאדם חווה- הוא מקבל הוא מעכל, הוא בוכה הוא עצוב אבל הוא גם מעכל, הוא מעכל והוא מבין ומפנים.

התהליך הבריא הוא שהאדם יפסיק להשוות, מה היה ומה קורה בהווה, אלא הוא חי את ההווה, אחת הנקודות שמבטאות את חוסר האמון של האדם בתנועה קדימה, זה האדם לא מתגבר על האבלות והמשבר כי משווה הרבה מה היה ומה יהיה, אם הוא היה מעכל מה שהיה זה לא מה שיהיה, ויהיה שונה אבל בלי השוואות אז הוא מתחיל לחוות את ההווה.

הוא חווה את ההווה ולא מגביל את ההווה על ידי שהוא מסתכל עליו בהשוואה או בזכוכית מגדלת, בזכוכית מגדלת של העבר, בשיפוט על בסיס העבר, להתחיל לחיות זה להפסיק עם  ההשוואה מה היה ומה קורה בהווה, ההשוואה היא לא מאפשרת לאדם לחוות את ההווה.

אז האדם נפתח לגילויים חדשים, אז האדם נפתח לעולם חדש.

אז האדם נפתח לחוויות ועשייה חדשה.

עוד נקודה, גם בזמני משבר חשוב שהאדם ישמור על 'הכבוד' שלו על הערכים שלו על האיכות שלו, על האמון שלו בעצמו ביכולות שלו.

וכמו שמצאנו שהמצרים התחילו לשעבד את עם ישראל רק לאחר שנעשו בזויים בעיני עצמם.

המצרים לא ברגע אחד היו משעבדים את עם ישראל, אלא קודם כל היו מבזים את בנ"י, ואכן בנ"י הרגישו מבוזים בעיני עצמם ורק אז התחיל השעבוד.

כדי שהמצרים ישעבדו את בנ"י היו צריכים בנ"י להיות מבוזים בעיני עצמם, לזלזל בעצמם.

אז קודם המצרים הסבירו איך עם ישראל הם טפילים, איך הם לא יעילים ולא נצרכים, כמה אין להם חשיבות,  הם קודם היו אומרים, שבנ"י הם לא שווים ולא יעילים, אח"כ אמרו שהם רוצים שיהיו אחים לנשק, וכאשר בנ"י ביקשו להיות אחים של המצרים, אמרו להם המצרים, אתם 'לא אחים' שלנו אתם עבדים שלנו…

כך יכלו המצרים לשעבד את בנ"י ישראל, באמצעות מה שהם מבזים את בנ"י.

 

אחרי שהמשועבד לא שווה בעיני עצמו, אז, המצרים יכולים לשלוט עליהם וזהו יסוד גדול שכל זמן שהאדם מכבד את עצמו והכבוד הוא לא משעובד, וגם לא משועבד ליצה"ר הוא לא משועבד לקטנות המוחין.

עוד נקודה בפרשת פנחס למדנו על פנחס, שהוא לא היה כהן, אמנם הוא מצאצאי אהרן, אבל הוא לא היה כהן, כי הוא נולד בזמן שנמשחו לכהונה, גם אהרן וגם אביו אלעזר אבל הוא לא נמשח לכהונה, הוא לא היה כהן. פנחס נעשה כהן רק אחרי שהוא הרג את זמרי, זמרי שגרם צער ונזק לכל עם ישראל, והאכזריות כלפי זמרי  בן סלוא  היא הייתה הרחמנות האמתית, הרחמנות כלפיי כל עם ישראל.

בני משפחת אהרן, אהרן ובניו 38 שנה, הם כולם כהנים…ופנחס לא!

פנחס נעשה כהן רק בשנת ה40 לצאת בנ"י ממצרים.

לפי זה כל משפחת אהרן ובניו, הם כולם היו עובדים במקדש, הם כולם אכלו ממתנות כהונה…כולם חוץ מ…פנחס, בני אהרן בנות אהרן, כולם אוכלים מאוכל הכהנים, אבל פנחס לא! (כך היא דעת החזו"א אבן העזר סימן קמח על מס' קידושין, לא כמו המשך חכמה, פרשת קרח שאומר שכן אכל פנחס ממה שאכלו הכהנים) יכל פנחס לשאול פעם אחר פעם, למה? זה לא הוגן, למה כך קרה…למה זה היה כך…למה אני לא כהן, למה האבא הסבא והאחים שלי כהנים ואני לא…

אבל הוא לא שאל, הוא קיבל את המציאות, הוא שתק.

וכל זה למה? אומר הבני יששכר כל זה כדי שיהיה עם מידת הקנאות, שהרי הכהן הוא איש החסד! לכן הוא מברך את עם ישראל, ברוך אתה השם…לברך את עמו ישראל באהבה! ופנחס הוא עדיין לא כהן, למה? כדי שישמור על מידת הקנאות שלו, הקנאות שהיא מצד הגבורה, הוא משבט לוי, משבט לוי משם נבחרו הכהנים, הכהנים אנשי החסד.

הלוים הם מצד הגבורה! אך הכהנים זה החסד, פנחס הוא נשאר לוי, הוא מכח הגבורה, כל זה בשביל שיוכל להיות ה'קנאי'. וכך הוא היה תקופה ארוכה 'דחוי ובודד'…אבל הוא לא שואל שאלות, ככל שהאדם בענווה ולא שואל שאלות הוא כמו מכין את ההצלחה והישועה הגדולה, בבחינת מה שאומרת המשנה באבות, כל המקיים את התורה 'מעוני סופו לקיימה מעושר'. (אבות ד יא) וכן התנ"ך מלא בסיפורים על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, אבל אם עוצרים באמצע הסיפור, אז כן רואים הרבה רוע בעולם. פנחס זה אליהו, ואליהו הנביא הוא היה צריך לברוח מאיזבל המרשעת (מלכים א יט) והיא הייתה רעה והיא הייתה משפיעה לרעה על בני דורה וגם על בעלה אחאב, הפסוק אומר 'אשר הסיתה אותו איזבל'. והמרשעת היא רוצה להרוג את אליהו הנביא והקב"ה לא מתגלה לאליהו הנביא ואומר לו, אל תדאג זו רק הצגה זה יעבור, לא! והפוך אליהו הנביא בורח ממנה ובחדשות פעם אחר פעם מדברים, המרשעת מבריחה את הצדיק

המרשעת יש לה חיים טובים, הצדיק צריך לברוח ממנה. הצדיק נרדף המרשעת יש לה חיים טובים ונביאי האמת היו צריכים לברוח, ולחפש תנאים בסיסים להישרדות.

עובדיה הנביא מסר נפש והוא מחביא נביאים במערה חמישים במערה אחת וחמישים במערה אחרת

איזבל אשת אחאב היא הורגת את הנביאים לגבי אחאב יש דעות שונות האם היה מסכים אתה או לא (מצודות דוד מלכים ב פרק ו פסוק לב כתוב שהרגה איזבל ואחאב הסכים אתה לכן גם הוא קרוי מרצח – שגם הוא מסכים לכל המעשים שלה, אבל במלבי"ם (מלכים א יחי ג) משמע שאחאב לא הסכים אתה, הוא לא היה בדעה אחת אתה, נשארו רק שבעת אלפים בחיים, וגם הם ברחו והתחבאו מאיזבל

בימים ההם ממלכת ישראל הייתה מחלוקת

ממלכת ישראל ועליה מלך אחאב וממלכת יהושע שעליה מלך יהושפט והוא אמר 'האין עוד נביאים' הוא כמו מזלזל האם אין עוד נביאים בממלכת ישראל,

עובדיה ראה את מעשיי איזבל והוא החביא 100 נביאים בשתי מערות, והוא החביא 50 אנשים בכל מערה בכל מערה, הוא אמר אם היא תתפוס 50 נביאים לפחות יישארו 50 אחרים לפליטה, אומר הכוזרי הגר יכול להגיע להרבה דרגות גבוהות, אבל נביא הוא לא יהיה, בכל אופן יוצא מהכלל היה עובדיה הגר, הוא החביא את הנביאים הוא מסר נפש למען הצלת הנביאים לכן מכ"מ גם הוא זכה למדריגת הנבואה.

אז הנביאים צריכים לברוח מאיזבל.  ובסוף אליהו עליה השמימה וחי עד היום, ואיזבל היא מתה והכלבים אכלו את הבשר שלה, חוץ מאשר את אצבעות הידיים שלה בגלל שהיא הייתה עם אצבעותיה משמחת חתן וכלה.

לכן הפסוק אומר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כתב החסיד יעב"ץ הוא- פנחס –  יכל לאמר, זה לא הוגן זה לא צודק למה אני לא כהן, למה כולם כהנים ואני לא כהן… הרי אני בן אלעזר בן אהרן…למה אני לא כמו כולם, הוא אמור לעשות השוואות.

הוא אמור לאמר זה לא הוגן ולא צודק

למה אני סובל למה לי קשה, למה נשארתי בודד…למה כולם כהנים ואני לא, קרוב ל 40 שנה בני משפחתו כהנים והוא לא. הוא אמור להיות 'כועס' כלפיי שמיא, להתריס כלפי שמיא, אבל הוא 'הפוך' הוא אומר לא!    לא רק שהוא לא 'כועס' אלא שהוא 'מקנא' להשם! הוא נאבק למען הקב"ה! הוא אומר אני אעשה הכל למען הקב"ה אפילו אלך להרוג את זמרי והוא מסכן את עצמו  שהרי אולי זמרי ינצח את פנחס ויהרוג את פנחס…

ובכל אופן למרות שכל המערכת היא לא הוגנת כלפיו, הוא היחיד שהוא לא כהן, לא רק שהוא לא מיואש הוא משתדרג הוא 'שיא' המאמין, הוא מאמין באופן קיצוני עד כדי מוכנות להיות קנאי.

הרי הוא היה יכול לעשות השוואות ולאמר זה לא הוגן.

אבל הוא לא בזבז אנרגיה בלשאול למה אלא רק 'איך מתקדמים, ומה עושים כעת'. לא רק שהוא לא מרגיש שזה לא הוגן, אלא הוא מקנא לאלוקיו.

אומר החת"ס מה כן היה עושה פנחס, כהן הוא לא היה ,אבל הוא כן  היה מעלה אש על המזבח, כמו שכתוב ונתנו בני אהרן הכהן, אש על המזבח, לא כתוב שנתנו בני אהרן הכהנים, לא!

אלא רק בני אהרן,  הבנים שלו, גם אלה שהם לא כהנים שזה פנחס.

ומהאש על המזבח הוא עבר לאש שבלב לקנאות ומשם להרוג את זמרי בן סלוא, המשמעות של האש על המזבח זה שיש לאדם 'אש' כעסים קפדנות קנאות, וצריכים שהתכונות האלה יהיו למען הקב"ה, קנאות להשם, ואת זה ראינו אצל פנחס.

אבל כל המשפחה שלו כולם כהנים והוא לא…והוא לא מתריס ולא מתלונן אלא מקבל.