המסר מפרשת השבוע: להיות אדם

1.

בפרשת "לך-לך" התורה מספרת, כי בשעה שאברהם שמע, שלוט בן אחיו נפל בשבי, האחיין שגרם לו לא מעט עוגמת נפש ואף בחר להיפרד ממנו והלך לסדום, אברהם לא התמהמה ותיכף יצא עם שלוש מאות ושמונה עשר נעריו. הוא רדף מדרום יהודה עד חובה אשר משמאל לדמשק לאורך כל הירדן כדי להילחם בארבעה מלכים אדירים, שזה עתה הביסו חמישה, והצליח לגבור עליהם ולשחרר את לוט וחבריו. 

ללוט היו שני בנים – עמון ומואב. בנים שנולדו לו לאחר שניצל מהפיכת סדום ועמורה. שוב, כמובן, בזכות אברהם אבינו.

עוד באתר:

צפו

למרות המחיר: "ישראל הייתה חייבת לעשות זאת"

אבי יעקב

מגן ולא ייראה

צפו: המוסד חושף תיעודים נדירים מהמבצע בתוך איראן

קובי אליה

צפו בתיעוד

בדרום הארץ: בית כנסת נפגע משברי יירוט

שמעון כץ

זה לא מפסיק

מטח שני מאיראן בתוך שעות: נפילות נרשמו בדרום ובצפון

קובי פינקלר

בפרשת "חוקת" מספרת התורה, כיצד התייחסו עמון ומואב אלינו – בניו של אברהם אבינו, הדוד המושיע. משה רבנו ביקש מהם רק דבר אחד, לעבור דרך שטחם לארץ ישראל, הארץ שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים, ונענה בשלילה.

העוול זועק לשמיים. עומדים בפניהם שישים ריבוא גברים נשים וטף. עם שלם שסוף-סוף יצאו מעבדות לחירות ופונה לאחיינים, לבני הדודים: "אבא שלנו סיכן את חייו ויצא למשימה כמעט בלתי אפשרית רק כדי להציל אתכם, ואנחנו – מה כבר ביקשנו?! אנחנו לא מעוניינים בסיוע צבאי או כלכלי, אנחנו לא רוצים מכם שום דבר מלבד רשות מעבר ומה התשובה שלכם: לא! לא מוכנים! 

איזו בושה! איזו כפיות טובה! 

אלה היו עמון ומואב.

במעבר חד, נעבור לסיפורו של משה רבנו.

2.

בפרשת השבוע הקב"ה אומר אל משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמיך." משה מבין, שזו תהיה הפעולה האחרונה שלו אחרי ארבעים שנות הנהגה של בני ישראל במדבר, שלאחריה "תאסף אל עמיך", ובכל זאת הוא לא יוצא למלחמה עם מדין. הוא כבר נלחם עם סיחון ונלחם עם עוג וכבר היה לו משא ומתן עם אדום, אבל כאשר הוא ניצב בפני מלחמה במדין – "וישלח אותם משה", הוא שולח אחרים לבצע את המשימה. הם צועדים "אלף למטה לצבוא אותם ופינחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו", אבל משה בעצמו נשאר מאחור.  

התורה חותמת את סיפור הניצחון של ישראל על מדין במשפט: "ויצבאו על מדין, כאשר צוה ד' את משה". הציווי מלכתחילה היה למשה, שיילחם בעצמו במדין אלא שבאו חז"ל במדרש ולמדו אותנו דבר מרגש מאוד: משה רבנו אמר לפני ריבונו של עולם: תעביר מעליי, בבקשה, את הציווי הזה. אל תטיל עליי את המשימה הזאת. הרי המדיינים הם אלה שפתחו לי את הדלת, כשברחתי ממצרים. יתרו היה כהן מדין, והוא פתח בפניי את ביתו וקיבל אותי לחיק משפחתו. הם הצילו אותי. מצאתי מקלט בזכות המדיינים של אז. נכון, עברו מאז למעלה מארבעים שנה, והמדיינים של היום הם דור אחר אולי, אבל אינני יכול להילחם בהם, יש לי הכרת הטוב אליהם, אנא!

3.

משה רבנו לימד אותנו לקח חשוב. לא להתנהג, כפי שנהגו עמון ומואב. לא להיות כפויי טובה. מאז דרכה כף רגלו בפעם הראשונה על אדמת מדין, עברו עשרות שנים, ובכל זאת הוא אינו מסוגל להרים יד על אף מדייני אחד. הכרת הטוב היא לקח אדיר מפרשת "מטות", שאמנם קצרה יחסית, אך מלאה וגדושה בשלל נושאים.