מפחדים מאיראן? תפנו את זה למקום בריא

תשעה באב, פחדים חששות, מדברים על חששות מהאויבים, מבני ישמעאל. השאלה האם צריכים לפחד כמה לפחד ממי לפחד ואיך להתמודד עם הפחדים.

מספרת הגמרא במסכת גיטין שעל סיפור קמצא ובר קמצא נחרב הבית, היה עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית  בר קמצא חשב שהאמרח החליט להשלים עמו, והגיע לאירוע המשמח.

אבל  הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק, למרות הנסיונות של בר קמצא להישאר, בעל הסעודה סילק את בר קמצא בבושת פנים, בר קמצא לא השלים עם העלבון הוא כעס ועוד שהיו שם מחכמי ישראל והם לא עצרו את הגירוש של  בר קמצא, הכעסים של בר קמצא הובילו אותו לעשות מעשה חמור, הוא הוציא דיבה ודיבר רע על עם ישראל בפני הקיסר, מה שגרם לתהליך שבו היה נדמה לאויבים שעם ישראל הם 'מורדים' מה שהוביל לתהליך של חורבן. וכפי שהגמרא אומרת 'אקמצא ובר קמצא' נחרב הבית. והגמרא לפני הסיפור הזה אומרת כהקדמה, 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה'.

חכמי ישראל ראו את הסיפור ראו את הכאב ובכל אופן, הייתה כאן אדישות, הגישה הבריאה הייתה צריכה להיות 'אשרי אדם מפחד תמיד' אך הם לא חששו אלא היו בעודף אדישות. הפחד מביא לאחריות ורצינות אבל האדישות לחוסר עשייה מה שמוביל למחירים גבוהים לאחר מכן. הייתה אדישות וחוסר מחאה לביזיון של בר קמצא, ואדישות כלפיי המסוגלות של האויב. לכן אומר הפסוק, 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה'. (כך מבארים את הדברים תוס' בגיטין )

אמנם נכון שהקב"ה לא 'מעניש'  בבת אחת, אלא והוא רחום יכפר עוון, הוא מחכה כדי שיוכל האדם לחזור בתשובה, אבל אין לאמר שהקב"ה וותרן, 'האומר הקב"ה וותרן ייוותרו מעיו. אלא שהקב"ה מחכה כדי שיוכל האדם לקחת אחריות להבין רמזים דקים שינויים קלים, ושהוא עצמו ייבחר לחזור בתשובה!

היה צריך להיות פחדו בציון חטאים, לפחד מהחטאים. לא מאיראן לא מהחזיבללה, לא מלבנון לא טורקיה לא אף אחד, אלא רק מהקב"ה, חיזבללה הם קרויים כך כי הם אומרים שהם 'אנשי האל' הם השליחים שלו…ונכון, הם באים לעורר אצלנו פחדים, אבל לא פחד כלפיהם אלא פחד כלפיי הקב"ה!!

אין רוע בעולם שמאיים עלינו, יש רוע בעולם שמזכיר לנו לפחד מהקב"ה!

האמת היא, לפחות בעיני השכל,   כפי שכתב החזו"א בעניין האמונה.

מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש ואם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק הוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף.

כלומר כשהאדם הוא חפשי מרעבון תאווני זאת אומרת שדברים מוחשים לא מאפילים ולא משתלטים  על המודעות שלו על כוחות הנפש שלו

בפרשנות לא מדוייקת אבל יכולה להיות בהקשר הזו מתאימה, כאשר האדם הוא במצב נפשי בריא, הוא רגוע בלי קונפליקטים בלי מריבות וסכסוכים בינו לבין עצמו בלי מריבות עם הזולת, אז

הנפש מתפעלת מהאמונה, ועוד בהקשר שלנו, בזמן רגוע וענייני הנפש מודעות שהקב"ה הוא סיבת הסיבת ועילות העילות. והוא לא משקיע בפחד מהאויבים אלא מהקב"ה בעצמו. לא שום אחד מבני ישמעאל או מבני אדום.

כל המפחידים, אין מטרתם להפחיד אותנו, אלא מטרתם להזכיר לנו, ממי לפחד באמת!

מהקב"ה! שהרי על המחריבים את בית המקדש אמרו חז"ל קמח טחון טחנת! (סנהדרין צו)

אין רוע שמאיים עלינו, יש רוע שמזכיר לנו לפחד מהקב"ה.

מה שמפחיד מה שמאיים זה 'קמצא ובר קמצא' זה הפחד! זה האמת שאמורה להיות מטרידה

כלפיי זה אמרו חז"ל בגמרא 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה'.

העוצמה היא, לא לאפשר לאדישות להשתלט.

לא לאפשר לאדישות לכבוש את הלב.

כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.

הבעיה עם איוב שהוא 'פחד' פחד יותר מידי, מה יהיה עם השפע שיש לו, מה יהיה עם העשירות

מה יהיה עם הפרנסה מה יהיה אם הילדים, איך אני 'אשמר' את הטוב שיש איך לא 'אאבד' את הטוב שיש, חלק מהמכות שבאו על איוב הן בגלל "הפחד חינם" היה יותר מידי מפחד האם השפע שנתן לו הקב"ה הם הוא יחזיק מעמד או ייפגע…היה מפחד שמא יאבד מה שיש לו.

אומר הפלא יועץ בערך 'פחד' היה צריך איוב לפחד מהקב"ה האם הוא מדקדק במצוות, היה צריך לחשוש שמא חסר בדביקות בבורא עולם.

או הפוך היה צריך להיות עסוק ב'הודאה להקב"ה'!! להודות להשם. לבטוח בהשם ולהודות להשם.

מי שבוטח בהשם חסד יסובבנהו, היה צריך להיות עסוק בעיקר הזה.

אשרי אדם מפחד תמיד איך להשתפר בעבודת השם. ופעמים האדם עסוק בפחדים, יותר מידי פחדים שהם 'מעסיקים' את המח שלו יותר מידי,

אומר המסילת ישרים ממפסידי הזריזות זה הפחד האדם מפחד, פעם מהקור פעם מהחום, פעם מהפגעים פעם מהמחלות כל פעם ממשהו אחר

הוא עסוק בפחדים הוא מפחד הוא מתוסכל.

הוא ממלא את המח והמחשבות בחדשות, והוא מפחיד את עצמו! הוא עסוק בחשיבה לא בריאה ולא נכונה. הוא ממלא את המח שלו בחדשות, הוא שומע כל מי שמדבר מה 'יהיה בעתיד', גם הוא יודע שעוד כמה ימים מה שהוא חושב היום, והפחדים של היום לא יהיו רלוונטים למחר, אבל הוא 'מכור' להתעסק במידע בפחדים, בפרשנויות, אז אם הוא מדי פעם שומע, והוא מידי פעם ב'עניינים' זה מובן, אבל כשהוא מחפש שוב ושוב מי אמר מה אמר בכל ערוץ ובכל אתר, הוא לא עושה את זה כדי 'לדעת' הוא לא עושה את זה כדי להיות 'מעודכן'. הוא עושה את זה כדי להרגיע את החרדות שלו.

אדם מעודכן זה הגיוני, אדם מתעניין זה הגיוני, אדם שומע רק במקומות כשרים, זה הגיוני אבל אדם 'מכור' זו כבר חרדה.

הוא מרעיל את עצמו רגשית, ומי שמורעל רגשית הוא גם מרעיל את האנשים סביבו. ועם הזמן הוא מתרגל להיות 'קורבן' הוא לא אדם שיש סיבה לפחד ולכן הוא מפחד, לא! הוא אדם מפוחד שמחפש סיבות שיצדיקו את ההרגשה הבסיסית שיש לו.

הוא מרעיל את עצמו, הוא מרעיל את האנשים סביבו.

לא רע לו, אלא הוא מחפש שיהיה לו רע, והגרוע שהוא לא מודע לזה, אבל מי שמסתכל עליו מהצד, אומר, 'האדם הזה עסוק בלחפש רע, הוא מדבר יותר רע מאשר טוב.

הוא מחפש סיבות להצדיק את מה שרע לו.

הוא התרגל לחפש איך  להרגיש פחד, הוא התרגל לחפש איך אפשר להרגיש מסכן.

אז איך נתייחס לפחד בצורה בריאה ונכונה?

דוד המלך בתהילים אומר "מזמור לדוד השם רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני גם כי אלך בגיא

צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי".

כתב בספר כד הקמח כאשר האדם מתקרב לצרה מסויימת, הוא צריך מיד למקד את הפחד אל 'הקב"ה' וכך הוא יפנה אל סיבת הסיבות עילה העילות, מיד להפנים ההצלה היא לא בידי בשר ודם אלא בידי הקב"ה.

המכה האמתי המעורר האמתי המושיע האמתי

זה הקב"ה, אתו אנו יוצרים את הקשרים בעולם הזה.

המזיק כל מזיק לא משנה אם הוא בלבנון בעזה במצרים באיראן בכל מקום…הוא רק הגרזן, הקב"ה מחזיק את הגרזן. וגם זה לטובתנו.

שהוא רוצה שנהיה תלויים בו, כולנו תלויים, הוא רוצה שנהיה תלויים בו, לא באנשים עם בעיות בזכירון בארה"ב וגם לא באנשים שמאמינים שאם הם היו בממשל שום דבר לא היה קורה בישראל, לא מארה"ב תגיע הישועה, האדם המאיים הוא רק הגרזן, בדרשות הר"ן דרוש ששי כתב שיעשה האדם תשובה, איך הוא בכלל פחד מבני אדם!

בתורת הבעש"ט, אצל תלמידי הבעש"ט כתוב שיש את המידות הנפולות, כמו אהבה, במקום אהבה לעולם החומר שתהיה אהבה לתורה, במקום  יראה מבני אדם יראה מהקב"ה, כך מרימים את היראה הנפולה (על פי קבלה הרגשות של פחדים או אהבה כלפיי עולם החומר זה בגלל 'שבירת הכלים').

אם יש פחד בציון, אז 'פחדו בציון חטאים' מזה אתם צריכים לפחד, לא מאנשים.

יעקב אבינו לפני שהוא הולך לפגוש את עשו כתוב על יעקב, ויירא ליעקב וייצר לו, הוא שלח מלאכים ובכל אופן היה פחד וחשש, לא בגלל 400 איש שהולכים עם עשו, לא.

אלא הפחד למרות שהקב"ה אמר 'ושמרתיך' כך נאמר ליעקב, אבל בכל אופן היה חשש, שמא גרם החטא, אולי הוא התחבר יותר מדיי ללבן, אולי הוא נשאר שם יותר מדי זמן, אולי היה חסרון אחר

הפחד שמא יגרום החטא והוא יאבד את הזכות השמירה שאמר הקב"ה שהוא יישמור עליו.

אז מצד אחד אומר הפסוק, 'אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא'. (משלי, ג כה)

משמעות הפסוק בהקשר הרחב שלו הוא

גם אם תשכב לשון לא תפחד מהמזיקים ושכבת וערבה שנתך, ואם יהיה עונש לרשעים אתה תינצל.

אל תירא מפחד, ממכה משמים הבאה פתאום כי לא תבוא אליך!

וגם משואת רשעים לא תחשוש, שואה זו שממה או השחתה, או שבר שיבוא על הרשעים, אתה לא תחשוש. אז 'אל תירא מפחד פתאום' ומצד שני כתוב 'אשרי אדם מפחד תמיד'

אז מהו התווך בין כל הפחדים שיש אצל האדם?

כן לפחד או לא לפחד?

התשובה היא לא לפחד מבעיות בעולם, כן לפחד מהקב"ה,  כן לשפר את הקשרים עם בורא עולם.

אומר דוד המלך (תהלים כז) 'לדוד השם אורי וישעי ממי אירא

השם מעוז חיי ממי יפחד בקרוב עלי מרעים

לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי  אם תקום עלי מלחמה  בזאת אני בוטח'.

אם יש מלחמה וחשש, 'ממך אליך אברח'. הקב"ה הוא מקור הפחדים הוא מקור הבטחון. הגישה של ממך אליך אברח היא מקור הישועה.

זו האפשרות לזכות בדין בימי הדין.

אומר דוד המלך יש לי כל מיני אויבים אנשים שמחפשים את רעתי אבל אני מבחינתי, ממשיך דוד המלך ואומר, אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש – דוד המלך לא מחפש רק 'הישרדות' שלא יהיו אויבים, לא! אלא הוא מחפש את 'השיא'!!

לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו!

אומר דוד המלך אמנם נכון שהאויבים מאיימים

הם מייצרים אווירה של חשש, אבל השם, הקב"ה הוא  אורי וישעי, הוא מקור האור והישועה.

דוד המלך אומר גם את הדב ואת הארי היכה עבדך וגם את גלית.

גם כאשר באים האויבים לאכול את בשרי, בכל אופן, אני מבין שהם לא מגיעים לבד, אלא הם כגרזן ביד החוצב. הוא מעלה את היראה, במקום יראה מהדב אריה או גלית, מיד יראה מהקב"ה. בזאת אני בוטח

אז אם רואים אומות מתגרות אלה באלה צפה לרגליי משיח.

השר בשמים של כל אומה נאבק עם האומה האחרת… השרים בשמים נאבקים והם הולכים לפול שהרי במלחמות מפסידים…

אם ראית אומות מתגרות אלה באלה צפה לרגליי משיח, הקב"ה מזעזע את העולם, היסוד השגרה הבטחון, כל זה לא קיים, כל זה בשביל שנחזק את האמונה!

" אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי  אם תקום עלי מלחמה  בזאת אני בוטח" אליך אברח, אבל גם מפניך אברח, מפניך אליך אברח.

התפילה של דוד המלך היא לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

ועוד יותר, השר בשמים של האויבים, הוא יודע במי הוא רוצה לפגוע, הוא רוצה לפגוע בלומדי התורה, כי התורה היא 'מגינה ומצילה' לכן דוד המלך אומר אם תחנה עליי מחנה, אני לא חושש!! למה

כי השם אורי וישעי ועוד הכח שאוכל לנצח את האויבים, זה להגיע לבית המדרש

לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

במקום שתהיה  לדוד המלך את התשוקה  וההתלהבות לנצח להכריע…

יש לו תשוקה אחת! אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש שבתי בבית השם

דוד המלך מציע להפסיק עם הבכי של חינם

עם הפחד של חינם…

אומרת המשנה באבות "מרבה תורה מרבה חיים" אומר האבן עזרא בסוף הפרק (כז בתהילים)  מי שרוצה להתגבר על הקשיים בחיים, שיוסיף בעבודת השם, זה סיכום דברי דוד המלך.

אומרת התורה הקדושה בספר דברים "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב  עם רב ממך לא תירא מהם" למה? כי השם אלוקיך עמך.

הקב"ה הוא  המעלך מארץ מצרים לכן לא תירא מהם.

לא תירא מהם…אבל כן תהיה ירא מהקב"ה!

לא מסוס ורכב… מהם = "אל תיראו התייצבו וראו את ישועת השם".

פעמים האדם מפחד לפחד, כי הוא עצלן לפגוש את מידת האחריות!

פעמים האדם מתעלם מהמציאות…

הוא לא רוצה לפגוש את הפחד!!

לכן הוא אומר, אני לא מפחד!!!

אבל אם האדם אומר אני לא מפחד והוא   נשאר  כמנהגו כהרגלו  באזור הנוחות שלו הוא לא משתנה בעבודת השם לדוגמא בעניין התפילה או התורה אם הוא לא הוא משתפר אז זו לא אדישות של 'בטחון בהשם'!! לא !! אלא זו הפקרות

הוא פיתח אדישות שהיא הפקרות!!

התורה אומרת: "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב לא תירא מהם"!! מהאויבים לא תירא!! אבל מה הקדוש ברוך הוא = בוודאי שכן!

ולכן כן להתחזק בגדרים בסייגים בשיפור התורה והמצוות לא להיות שאנן, לא להיות אדיש לא עצלן

לא לומר "הכל יהיה בסדר" זו סתם בריחה זו ליצנות, עצלות, אדישות, הפקרות, חוסר אכפתיות אדם כזה ישלם מחירים גדולים מאוד על האדישות וחוסר הרצינות ולכן לפקוח את העיניים, בטח יש סיבה לפחד! אלא שהפחד יהיה מכוון!

הקדוש ברוך הוא – הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים.

שלמה המלך אומר "סוס מוכן ליום מלחמה ולהשם התשועה".

גם אם יהיה לאדם סוס מוכן ליום מלחמה זה לא מספיק, בגלל שדוד המלך אומר אומר: שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט רק להשם התשועה האדם יעשה השתדלות יביא סוס.

אבל לזכור שהתשועה היא לא בידי בשר ודם כמו שראינו במהלך עשרות שנים.

ראינו כאן בארץ ישראל כל פצצה, כל טיל…

ניסים מעיראק מהחמאס מאיראן מלבנון.

בדרכי הטבע לפי חוקי הסטטיסטיקה במקומות אחרים, כאשר טיל אחד פוגע, הוא הורג ופוצע עשרות השם ישמור.

כאן בארץ כ"כ  הרבה פצצות, כל כך הרבה כלי נשק, וזה פגיעה בבניין אבל  אין אף אחד בבניין או בבית או שנופל בשטח פתוח…בגינה בדיוק שאף אחד לא נמצא…נסים!!

רק להשם התשועה!

לא תירא מהם!   אבל כן מהקב"ה!!

 

ויחד עם זאת, צריכים גם להיות בבחינת נושא בעול עם חברו.

מאות אלפי יהודים ברחבי הארץ, חלקם אבלים על החיילים שנפטרו, חלקם מהחיילים שנעשו נכים השם ישמור ויציל, פגיעה לכל החיים, מפונים מבית לבית, ממקום למקום צער. עשרות אלפי משפחות שהן בבחינת נע ונד. התורה אומרת

"לא תאמץ את לבבך" לא לסגור את הלב לא לנעול את הלב שלא יהיה לב של אבן.

אז נעזור, כן, לא שנרד מבחינה רוחנית כי זה מקור הישועה, לא שנעזוב את הישיבות, לא.

אבל כן להתפלל לעזור לסייע היכן שאפשר נושא בעול עם חבירו.

אומר החזון איש לא תעמוד על דם רעך זה שהאדם יכול להתפלל על הזולת לישועתו  והוא לא מתפלל.

סיפורי הגמרא  בגיטין אודות החורבן

מתחילים בפסוק "מקשה לבו יפול ברעה"

האדם שיש לו לב קשה לב של אבן לא אכפת לו.

הוא יפול ברעה לא תאמץ את לבבך לא לסגור את הלב לא תאמץ את לבבך אלא  נושא בעול עם חברו.

כתוב על משה רבינו משבט לוי

הוא במצרים  לא היה משועבד בשעבוד לא יצא מארץ גושן, אבל שאר השבטים הם כן  הלכו לכל מיני מקומות במצרים לתיאטרונים של מצרים, לא מלו את בניהם, הם התדרדרו לגמרי למ"ט שערי טומאה ותימלא הארץ אותם!!

הארציות מילאה את הלב שלהם!!

בכל אופן, ויצא משה, הוא יצא אליהם, למרות שהוא יכל לאמר שהייסורים זה בגלל העוונות שלהם.

הוא שבט לוי, לומדים תורה מסתגרים בגושן ולא סובלים, אבל את זה הוא לא אמר!

הוא לא אמר 'אמרנו לכם' הרשעים ייסבלו…הא לא אמר, אלא הוא 'נושא בעול עם חבירו'!

וירא בצרתם ובסבלותם היה בוכה עליהם אומר המדרש היה אומר מי יתן מותי עליכם, הלוואי אני יחליף אתכם.

לוי היה קורא את ילדים שלו על שם הצרות של בנ"י, גרשום – על שם הגרים במצרים, סובלים בגלל שם גרים, קהת , על שם קהות שיניים, כלומר חולשה של בנ"י ומררי על שם וימררו את חייהם.

לעתיד לבוא יתגלה שהכל לטובה אומרים חז"ל אין צור כאלוקינו, אין צייר כאלוקינו, לעתיד לבוא נראה שהכל היה ציור מושלם, אבל בינתיים אנו עדיין לא רואים את הציור ואנו צריכים להתנהג כמו שהקב"ה הוא הצור החוזק ומקור הישועה, עדיין לא רואים את הציור, ואנו צריכים לעזור ולסייע להיות נושא בעול עם חבירו, להתפלל לסייע לתמוך לעודד

אי אפשר שהסיוע יהיה על חשבון הישיבות, זזה כמובן לא רק שזה לא יעזור זה נזק.

בהחלט נשמור באדיקות ובקנאות על הערכים, תורה מצוות בני הישיבה כוללים, אבל להיות עם זווית ראייה רחבה ותורנית שזה אומר מצד אחד לשמור על ערכי התורה, על המצוות, יחד עם זאת, לא להישאר אדיש

כתוב בתורה בפרשת ניצבים לגבי מי שמקשה את לבו, מי שהולך בשרירות לבו והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו  לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרווה את הצמאה,  אומר הפסוק בצפניה אם רואים צרות אצל אומות העולם "אך תיראי אותי תקחי מוסר"

הצרות שנעשות לאומות העולם צריכים לעורר את עם ישראל לתשובה, אז אם קורה צער קרוב אלינו בארץ ישראל, לעם ישראל, על אחת כמה וכמה!

אז לעתיד לבוא נראה איך ש'אין צייר כאלוקינו'

אבל בינתיים אנו עדיין בעבודת השם, בהסתרה שבהסתרה.

אנו אומרים בתפילה הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו,  הודיעו בעמים עלילותיו.

מה הכוונה היא עלילותיו?

אברהם אבינו היה קורא בשם השם, ויקרא בשם השם אל תאמר ויקרא אלא ויקריא לכל באי עולם

ולמרות העבודה הנפלאה שלו בקירוב העולם להקב"ה, נאמר לו לך לך ואגדלה שמה והיה ברכה

אתה תרוויח מכל זה, לך לך – להנאתך (רש"י)

והוא מגיע לארץ ישראל , ושם יש רעב והוא יורד למצרים ולוקחים את אשתו, לא קל.

ובדרך הוא לוקח הלוואות כדי שיוכל לדאוג לצרכים הבסיסים של האדם, כדי לחיות.

לכאורה יכל אאע"ה לשאול, איפה הברכה?

וגם כולם שאלו אותו, למה עזבת את אמונת האלילים, מה הרווחת מהקשר שלך לבורא עולם….

אין לך שום תגמול.

אומר החת"ס, אברהם אבינו הוא כמו 'מלווה' להקב"ה, הוא מלווה אמונה!!

הוא נותן הלוואה כביכול להקב"ה!!

הוא ממשיך להאמין למרות שיש חובות…

הקב"ה כביכול, כביכול 'חייב'…והוא ממשיך להלוות הוא ממשיך להאמין הוא ממשיך לדבוק בהקב"ה.

למרות שנאמר לו לך לך להנאתך!

ואגדלה שמך והיה ברכה…ובינתיים הגיע לארץ יש רעב אין ילדים אין שפע והוא לוקח הלוואות בדרכו שהוא יורד מהארץ למצרים

 

אבל אז שהוא חזר ממצרים הוא התחיל לפרוע הלואותיו, מהכסף שנתנו לו המצרים, אברהם 'כבד במקנה' כשהוא חוזר ממצרים יש לו כסף.

הוא מחזיר את החובות…ולא רק זה אלא מתחילים תהליכים טובים כבר מתחיל להגיע הילד יצחק

הוא עושה משתה ביום היגמל יצחק שכולם יראו שיצחק הוא בן אברהם ארהם הוליד את יצחק

יש דמיון ביניהם (רש"י) זה הבן שלו.

הינה הקב"ה פורע את החובות…

 

כולם שאלו איך צדיק ורע לו, והינה מתחילים לראות תשובות.

אמנם לוט עוזב את אברהם, לוט אומר אי אפשי באברהם ובאלוקיו… לוט לא יהיה הממשיך לשל אאע"ה…

אלא יהיה יצחק, לוט אומר אי אפשרי באברהם ובאלוקיו. וזה מה שאנו אומרים בתפילה הודיעו בעמים עלילותיו = יש תגמול על האמונה, וכך מתקיים הודו להשם קיראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו מה זה עלילותיו? עלילותיו, הכוונה היא שאין כאן מערכת שהיא לניארית עולה באופן ישר וקבוע, אין כאן מערכת קבועה.

אין כאן קיום מצווה ומיד תוצאה.

באברהם התקיים הודיעו בעמים עלילותיו = לא תמיד יש תשובות- ברגע אחד.

אבל כן אברהם תיקן תפילת שחרית, אמונה, אור שחר , גם בזמנים קשים מבחינתו האמת היא מוחלטת.

וגם החורבן, מזמור לאסוף לא קינה לאסף כי שפך חמתו על העצים ועל האבנים.

כמו שאומרת הגמרא בפסחים (קיח)  הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו, הטוב שהוא נותן לנו הוא לטובתנו. הוא נותן לנו טוב, ופעמים הוא נותן את הטוב כדי לגבות את החוב של האדם, יש חובה לאדם אז הוא גובה את החוב בטובה שניתנה לפני כן לאדם. ובכך האדם כן מרוויח!

וכך עם ישראל מאמינים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני!

נון באשרי, נפלה לא תוסיף עוד ליפול, קום בתולת ישראל!