"מי שאיבד עפרון…": פרשת משפטים \ הרב אפרים אפשטיין

בפרשת השבוע מופיע עניין הלואת כספים.
"אם כסף תלוה את עמי….".

רש"י במקום מביא,"רבי ישמעאל אומר שכל אם שבתורה הוא רשות, חוץ מג' מקומות וזה אחד מהם".
והפרוש הוא, שלמרות שהפרשה מתחילה במילה "אם" והיה אולי משתמע שאין חובה להלוות, מחדש רבי ישמעאל שיש שזהו ציווי ולא רשות.

אבל…אם כך ,אם מדובר בציווי,מדוע שהתורה לא תפתח במילה שמורה על ציווי ??
מדוע פותחת התורה במילה שמורה על רצון, ועליה צריך להסביר לנו רבי ישמעאל שהיא משונה משאר המקומות שהיא מופיעה??

סיפר לי מישהו שעוסק ברישום לבתי ספר תורניים ברחבי הארץ,
שפעם אחת הוא הזמין קבוצה של הורים לסיור באחד מבתי ספר כדי שיתרשמו מרמת הלימודים,מהאוירה,מהצוות המסור ומההשקעה שמשקיעים בילדים.
חלקם,כך הוא סיפר,אכן התרשמו ורשמו את הילדים שלהם לאותו בית ספר.

לאחר הרישום הוא ביקש לשמוע מאותם הורים,מה היה הדבר שהרשים אותם באותו בית הספר.
אחד מההורים סיפר לו כך,
"כשהגענו לבית נספר,הכנסת אותנו לפגישה עם הצוות החינוכי.
הסתובבנו קצת בין הכיתות ואפילו טרחת להסב את תשומת ליבנו לאולם הספורט החדיש שנבנה בעלות כספית מרשימה.
אבל…כל זה עדיין לא היה מספיק.
תבין,כך אמר לו אותו הורה,זו החלטה ממש לא פשוטה להעביר את הילד לחינוך תורני.

מה שגרם לי להחליט, זה היה לוח קטן.

לוח קטן שהיה תלוי במסדרון,שהאמת..שמתי לב אליו רק כשיצאנו מהסיור.

בשורה הראשונה של הלוח היו כתובות שלוש מילים, "לוח השבת אבידה".
מתחת לאותה כותרת היו תלויים פתקים קטנים – גזרים של דפי מחברת ובהם היה כתוב בכתב ילדותי,חלקם בכתב שברירי-של ילדים שרק עכשיו למדו לכתוב.
'מי שאיבד מחק..,מי שאיבד כדור..,נמצא עפרון..'.

'אם יש מקום שבו אכפת לילד מהמחק של ילד אחר,בכזה מקום אני רוצה שהילד שלי ילמד' ".

בפרשה שלנו בקריאה פשוטה של הפסוקים בעניין יתום,אלמנה,גר,הלוואת כספים ועוד..
זה נראה שהתורה רוצה להפוך אותנו מאדם לאדם טוב.
אבל אם מתבוננים בדרשות חז"ל,מתגלה עולם חדש.
עולם שבו הדרישה היא להכיר באיכויות אחרות לגמרי של האדם.
מה שמכונה אצלנו 'גדלות האדם'.

המשגיח רבי ירוחם ממיר אומר שכמו שלימוד התורה הוא לימוד ידיעת הקב"ה,כך בדיוק בלימוד הדינים שבין אדם לחברו הוא לימוד תורת חברו- הוא לימוד להכרת חברו.
אין אפשרות להכיר וללמוד את הדינים שעוסקים בין אדם לחברו בלי הכרת חברו.
כל סדר נזיקין,כל הגמרות שעוסקות בעינינים שבין אדם לחברו,
זה רק כדי להביא את האדם ל"חברו".

את הדברים האלו הוא מגדיר
"כסוד גדול שיוצאת מזה תורה חדשה למעשה"

תקחו לדוגמא את הפרשה שעוסקת בהלואת כספים.

בעולם נוהגים לומר בחיוך שמי שנתקל בחבר טורדני ומחפש דרך כיצד ל"היפטר" ממנו,
פשוט שילוה לו כסף.
יותר הוא לא יראה אותו.

אבל בהסתכלות של התורה,
מי שמלוה לחברו נדרש לראות כל נים ונים בנפשו של הלווה.

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך.."
"את עמי- לא תנהג בו מנהג בזיון".
"את העני עמך- הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".
"לא תהיה לו כנשה- אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו,אלא כאילו לא הלויתו".
"לא תשימון עליו נשך- איסור ריבית,אסור שיהיה למלוה טובת הנאה".

אמר לי מישהו כשרואים את מה שדרשו חז"ל על פרשת הלואת כספים,נראה שהחלק הכי קל ופשוט בהלואה זה לתת את הכסף.
הדרישות לגבי ההרגשות של המלוה,הם הרבה יותר קשות מאשר עצם נתינת הכסף.

עוד רגע והיה נראה שהמלווה הוא זה שצריך להיות אסיר תודה ללוה…

דרישה כזאת של התורה היא מציאות חדשה של אדם.
זאת הגדרה חדשה למושג "אמפתיה".
התורה מגדירה מחדש את הדרישה מהאדם ואת היכולת של האדם לחוש את חברו,להיות נושא בעול עם חברו.
זוהי יצירה של אדם.

עכשיו,כך אני חושב, נוכל לחזור לשאלה שבה פתחנו.
אכן יש חיוב להלוות.
אבל זהו חיוב שמורכב מעבודה שבנפש.
זהו חיוב להגיע ל"חברו" ,להרגיש את צערו והרגשותיו של חברו.
החיוב הוא לא רק לתת את הכסף,אלא להרגיש את השני.
הרצון- הלב הוא חלק בלתי נפרד מהחיוב.

לכן הפרשה מתחילה במילה "אם".
לא כביטוי לרשות,
אלא כביטוי לצורת העבודה.
העבודה על הרצון.
זהו חיוב אבל צריך לעבוד ולהפעיל את הלב.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]