עם ישראל הוא עם זוכר- ולא רק בגלל שישנם חוקים שאושרו בכנסת ומחייבים את כולם לזכור. עם ישראל הוא עם עוזר- ולא רק בגלל שיש לישראלים מוסר ומצפון, והעובדה שיש הרבה מאד עמותות וארגונים שמטרתם עזרה לזולת ורצון להשלים את החוסרים שאין לאחרים.
אז אם רוב הישראלים זוכרים ועוזרים מה הבעיה?! ובכן, אחת הבעיות הגדולות היא שככל שאנשים מתבגרים ובסופו של דבר כדרך הטבע גם מזדקנים, הצעירים הישראלים- שהמבוגרים תולים בהם כל-כך הרבה תקוות-שוכחים את הקשישים שאינם קרובי משפחתם, ולמרבה הצער נזכרים בהם רק כשקורה אסון או אירוע חריג- כמו למשל המקרה המצער והנורא שאירע בהוסטל בחולון, בו שלושה מבוגרים נפטרו תוך 48 שעות, ככל הנראה כתוצאה משילוב הרעלת מזון ומחלות רקע קשות.
הבעיות הרבות והמורכבות של המעונות למבוגרים הסובלים מקשיים מסוגים שונים(כשחלק מבתים טיפוליים אלה מבודדים קשישים מחייהם הרגילים ומממירים את חיי הקהילה שלהם בבידוד כפוי בתוך בועה סגורה ומנותקת מהעולם) יכולות למרבה הצער לספק חומר למחשבה להרבה יותר מכתבה אחת או שתיים, אך הבעיה החמורה לא פחות שנדחקת לשוליים, ואף לא זוכה ליחס מועדף ומוגזם בסיקור התקשורתי השוטף והיומיומי- היא העובדה שרבים מהצעירים בהווה עסוקים יותר מדי במרדף אחר הכסף, ובשל כך הם אינם זוכרים להקדיש בכל יום זמן ותשומת-לב מרבית למבוגרים שהביאו אותם עד הלום, והתפללו בליבם שלא יגיע היום שיתחשק להם להלום בכל צעיר צר אופקים ולא אכפתי הנקרה בדרכם, אך לא רואה אותם כי המבט שלו תקוע באופן קבוע במסך ניידו-שעבור רבים מבני הדור הצעיר כיום- אין עוד מלבדו.
עוד באתר:
בתקופה בה הבגרות בהיסטוריה עשויה להפוך בעתיד הקרוב לזיכרון רחוק, ובשנים האחרונות בהן ימי זיכרון לאומיים הפכו בעיקר לפסטיבלי זמר ללא מחיאות כפיים-במקום לשים את הדגש על סיפורים אישיים עם מסרים ערכיים ומהותיים ולשדרם לכלל הציבור 24 שעות לפחות פעמיים בשנה, חשוב לזכור מדי יום את הגיבורים המבוגרים שרבים מהם משתתפים מדי יום במשימות הישרדות, ולא מהסוג שבסופן זוכים בשרשרת חסינות מהדחה או בפרס כספי גבוה-אלא במתנה החשובה והגדולה השווה הרבה יותר מכל תשורה חומרית בחסות חברה עשירה המשקיעה הרבה כסף בעצמה- החיים בכבוד, בבריאות ובשמחה, בתקווה שיקוים בכל אדם מבוגר הפסוק המוכר: "אל תשליכני לעת זקנה".
שילוב הגיל השלישי בחיי הקהילה ותמיכה קהילתית רחבה ותמידית בקשישים הזקוקים לעזרה- מוכרחים לשוב ולהתמקם בראש רשימת סדר העדיפויות הציבורי של שירותי הרווחה בישראל, ויפה שעה אחת קודם- ולא חלילה רק לאחר אסון בהוסטל שמזעזע את הציבור לכמה ימים. כי בדרך כלל אחר-כך הנושא נעלם מהבמה הציבורית כלא היה, ולמרבה הצער נעלמים מהעולם גם מבוגרים חולים, סובלים, וחסרי זהות שרבים אינם יודעים עליהם דבר- כשלעיתים במקרים חריגים אך מזעזעים במיוחד, גם בני משפחתם הקרובים מנתקים קשרים, ומשאירים זקנים הלומים לחסדי המדינה והיושב במרומים.
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, וגם עתידו לוט בערפל" אמר בעבר הארכיאולוג הישראלי הנודע יגאל אלון ז"ל- והמשפט הזה חייב להדהד במוחו של כל מי שמוטרד מכך שצעירים רבים בימינו מתנתקים מהעבר, ועסוקים במרדף עכשווי אחר העושר והאושר בלחיצה על העכבר- בלי לחשוב על סבא וסבתא הזקוקים לעזרתם היום ומחר- לפני שיהיה מאוחר. כדאי שיזכרו שגם הם יהיו זקנים בעתיד הלא כל-כך רחוק, ויחלמו לחזור אחורה בזמן ולהגיד לגרסה הצעירה שלהם: "בבקשה תדאג כבר מהיום שתקבל עזרה מנכדיך- כשתגיע לגיל בו הם כבר לא חושבים עליך".
מיכי וסרטייל הוא יו"ר ומייסד עמותת יד-תמר המסייעת לחולי סרטן ובני משפחותיהם ולמשפחות במשברים מסוגים שונים.
