אשר לא ידע את יוסף \ הזלזול של בנט ברב הראשי | דעה

טור דעה על ההתעלמות והזלזול של ראש הממשלה נפתלי בנט מהרב הראשי לישראל הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א בטקס יום הזיכרון | הרב יצחק קורלנסקי

נתי קאליש

ז' באייר תשפ"ב, 08/05/22 09:02

א+

א-

מבין שורת התקריות המבישות שהתרחשו במהלכי הטקסים הממלכתיים שנערכו השנה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, אי אפשר שלא להתייחס להתעלמות הילדותית האומללה של רה"מ בנט, מנוכחות כבוד הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, אשר טרח וכיבד בנוכחותו, ונראה היה כי בכוונת מכוון 'שכח' להזכירו בתוך שורת האישים הבכירים.

בנט, תומך הרפורמים מהרסי דת ישראל, אשר הקפיד להזכיר את בכירי הנוכחים במקום, בחר להתעלם מנוכחות הרב היהודי האורתודוכסי, שנבחר כחוק ובתמיכה רחבה לתפקיד הרבנות, לייצג את התורה הקדושה מטעם מדינת היהודים. ולא בכדי. בנט חושש מאד להוקיר ולכבד את המצפן הדתי הרשמי של מדינת ישראל, השומר ומגין מפני הפיכת המדינה ל"בית של גויים"…

כשמיפר ההצהרות מדבר

אחרי שכבר הוחזק בנט למיפר סדרתי של כל הבטחותיו והצהרותיו, כמה לא מפתיע כאשר בתוך יממה לאחר שקישקש גבוהה-גבוהה והקריא כי "לא יתכן לשנוא האחד את השני" והתריע מפני התרחשות מסוכנת "אם חלילה הערבות ההדדית שלנו תיפרם", ומה יעלה בגורלינו "אם חלילה נאפשר לכעס ולשנאה להשתלט עלינו", ואף הסביר את ההיסטוריה העגומה כמה "עם ישראל היה מושפל ומבוזה", הרי הוא הראשון לתת דוגמא כיצד עושים את ההיפך ממה שמדברים ומכריזים…

כמה מגוחכת העובדה שבדיוק האיש הלז ה'מתעלם' מהמציאות הלגיטימית חוצת קהלים של הרב הראשי, הלא הוא בעל הרזומה העשיר בהונאת בוחריו בהפרת כל שורת הבטחות הבחירות שלו, כאשר הוליכם שולל בניגוד לרצונם, ולרוע מזלו נותר חסר לגיטימציה בתפקידו, וכמה ניסיונות נואלים עשה לשם כך, אך טרם מצא את דרכו לקבלת קמצוץ הכרה בציבור.

זהו אותו ילדון קטנוני שנדחף ברדיפה אובססיבית אחרי כל אפשרות מזדמנת, לפגישות וביקורים חסרי משמעות, מלבד השגת המטרה הכה נכספת עבורו – עוד תמונה נוספת לארכיון האישי…, ולהמשיך לשחק ב'נדמה לי' שגם הוא אחד מהמנהיגים הגדולים. והוא ברוב תסכולו חושב שאם יתעלם מאישיות חשובה רמת דרג ככל שתהיה, ובמקרה דנן אף על חשבון כבוד התורה ונושא דגלה, אולי יועיל לו לשיקומו התדמיתי ולחידוש היבנותו.

ההערצה מול הבוז

אמנם לימדונו חז"ל כי "הכל לפי המבייש" (בבא קמא פג ע"ב, וראה בערוך השולחן חו"מ סי' תב סכ"ט) – מאדם מזולזל אין הבושת נחשב, כי דבריו אינם נחשבים. אכן, בנט קטן מדי בכדי שהתעלמותו מכבודו הגדול של הרב הראשי תצליח לפגוע בו. אדרבה, הראשון לציון אינו זקוק לכל הכרה מרה"מ מדומה, ששוב הראה לכל כמה הוא באמת קטנוני. כשם שניסיונותיו של בנט עד כה לקבלת לגיטימציה ציבורית העלו חרס ולא הועילו מאומה, כך התעלמותו המחוצפת והתנהגותו המבישה, לא תמנע במאומה ממעמדו הרם של כבוד הרב הראשי.

עשרות כרכי ספרי 'ילקוט יוסף' שנתחברו על ידי הראשון לציון שליט"א ונתקבלו בקרב תפוצות ישראל בכל רחבי תבל, ואף מתורגמים למספר שפות, ורבבות אלפי ישראל, על כל מגוון קהליו וסגנונות רבדיו מכל קצוות הגלובוס, הוגים במשנתו, וצמודים לפסיקתו – הם העדות להכרה האמיתית הנכבדת. זאת, להבדיל, לעומת רה"מ שבכל מקום מתקבל בלעג וקלס ובקריאות גנאי מביכות.

מניוון לחיים תזזיים

אחת הדוגמאות הטובות ביותר להמחשת תועלת ההתמודדות, נמצאת ביפן, שם אוהבים היפנים בשר דגים טרי. ככל שהדג יותר טרי, כך מוכנים היפנים להוציא יותר כסף ולרוכשו. המצב של מאות מיליוני יפנים עטים על כל חתיכת דג טרי היווה עד מהרה מחסור חמור בשוק הדגים הטריים.

חיפשו עצה ועלה בדעתם להפליג עם אוניות גדולות אל הים הפתוח, שם בין גלי הים העמוקים נמצאים מצבורים אין סופיים של דגים טריים שיספקו את כל תושבי יפן, אך עד מהרה נכונה להם אכזבה. היפנים שהתרגלו לבשר הדגים הטרי לא הסתפקו בדג קפוא, ובעקבות כך גם התשלום ירד. מיד התכנסו טובי המוחות בענף הדייג, טיכסו עצה ולבסוף מצאו, ההוראה ניתנה לבנות על סיפוני האוניה בריכות ענק שיחזיקו את כל שלל הדגים חי עד הגעתם אל החוף חזרה. הפעם, חשבו המומחים, יזכו היפנים להתגשמות החלום…

אך לאחר כמה ימים נכונה להם שוב אכזבה, אניני הטעם התעקשו לומר שדגים אלו טעמם שונה מדגים טריים שניצודו ישר מהים, מפני שבכל ההפלגה לא יכלו הדגים לזוז ממקומם, דבר שגרם לניוון שריריהם, והשפיע בעקיפין על טעם בשר הדג…

שוב עמדו אובדי עצות ועמלו בכל כוחם לטכס עצה כיצד לממש את חלומם הגדול – דגים טריים חיים ולא מנוונים, ולבסוף עלה הרעיון ליציאת הספינות אל הים הפתוח, וצדו מאות טונות של דגים ישירות לבריכה שבסיפון, רק שהפעם הצטרף אורח נוסף לכל בריכה – כריש גדול ומאיים שט לו שם. הדגים שפחדו מהכריש לא הפסיקו לזוז ולנסות להתחמק ממנו בכל משך ההפלגה. אמנם הוא טרף כמה עשרות, אך מאות טונות הדגים שנשארו היו חיים, טריים וטעימים, ולעם היתה הרווחה.

"כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" היא תופעה שהחלה עוד בטרם היות ישראל לעם. ומאז ולתמיד, כל ניסיון הזוי ונואל, מטופש ומרושע ככל שיהיה, לרמוס ולקעקע, להשפיל ולפגוע, רק יגביר ויעצים את העם מבית פנימה, לשמור ולנטור את מורשת התורה הנצחית.