היום צום י"ז בתמוז (נדחה) במהרה יהפך לששון ושמחה

שבעה עשר בתמוז הוא תחילת "ימי בין המיצרים", הימים שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי.

גם אחרי אלפיים שנה אנו מוסיפים להתאבל על חורבן בית-המקדש, כי אין לנו גאולה אחרת ואין לנו חיים אחרים. כל עוד לא זכינו לגאולה האמיתית על ידי משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי, אנו מתאבלים ובכך מבטאים גם את הציפייה האמיתית לגאולה השלמה שתהיה בקרוב ממש. ומי שמצפה – מובטח לו שגם יגיע אל היעד.

צומות בישראל

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים הללו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'.

ולכן חייב כל איש לשים אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין העיקר בתענית אלא התשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה): 'וירא ה' את מעשיהם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: לא נאמר 'וירא את שקם ותעניתם' , אלא 'את מעשיהם'. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

וארבעה צומות הם: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי (על פי זכריה ח). ואמרו רבותינו ז"ל: צום הרביעי – הוא י"ז בתמוז, שתמוז הוא החודש הרביעי למניין החודשים שמתחיל מניסן; וצום החמישי הוא צום תשעה באב; וצום השביעי הוא צום גדליה, בג' בתשרי; וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת.

חמשת הדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז לפי המשנה (תענית ד', ו), ואלו הם:
א. "נשתברו הלוחות הראשונים" על ידי משה רבנו, לאחר שבני ישראל עשו את העגל;

ב. "בוטל התמיד" – הפסיקו להקריב את קרבן התמיד, בוקר וערב, בגלל חוסר כבשים בעיר הנצורה (לפי יוסף בן מתייהו – בגלל חוסר אנשים מתאימים לעבודת קרבנות);

ג. "הובקעה חומת העיר";

ד. "שרף אפוסטמוס את התורה". איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים – א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.

ה. "והעמיד צלם בהיכל". גם על מאורע זה איננו יודעים דבר ברור. לפי ו' החיבור – "והעמיד" – מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס (ר' שער ל"ג בעומר), לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

לפי התלמוד הירושלמי (תענית ד', ה) הכוונה כאן למנשה מלך יהודה, שמסופר עליו ששם פסל האשרה אשר עשה בבית המקדש (מלכים ב' כ"ה, יז)

גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז, בתשיעי בו. אך מכיוון שאין להטריח את הציבור יותר מדי, אין קובעים שני ימי צום סמוכים זה לזה; לכך קבעוהו ביום י"ז בתמוז – לפי שחורבן בית שני חמור לנו יותר.

דינים לי"ז בתמוז

נהגו הספרדים, שבשבת שקודם לתענית מכריז שליח הציבור על הצום.

הקלו בצום י"ז בתמוז (וכן הדין בצום גדליה ובעשרה בטבת), שלא קיבלוהו אלא מתחילת היום, היינו משעלה עמוד השחר אך לא בלילה שלפניו. ולכן בלילה מותר לאכול ולשתות.

וכן הקלו לגבי חולה, אפילו אין בו סכנה, שפטור מלהתענות. וכן נשים מעוברות ומניקות, אם הצום מצער אותן ביותר או שמרגישות חולשה, פטורות מלצום. מכל מקום, גם הפטורים מלצום אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתייה במאכלים משובחים, רק יאכלו כפי הצריך להם. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על פי שפטורים מתענית, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, מאכלים פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור.

ומותרים בו ברחיצה, בסיכה ובנעילת הסנדל. אף על פי כן, אדם בריא – אם בעל נפש הוא – יחמיר ברחיצה ובסיכה אך לא בנעילת הסנדל, שלא ייראה מגוחך.

ויש להחמיר בי"ז בתמוז, וכן בעשרה בטבת, בכל הדרכים שנוהגים להחמיר מראש חדש אב ועד תשעה באב.

הישן בלילה ונעור קודם עלות השחר, אם התנה קודם שישן שיאכל לאחר קימה – מותר באכילה עד עלות השחר; לא התנה – נוהגים איסור. ויש מתירים לשתות, אפילו לא התנה, בפרט אם רגיל הוא בשתייה בקומו משנתו. ולפי הזוהר אין הדבר תלוי בתנאי, אלא אם ישן אסור לו לאכול אפילו התנה.

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה. ובתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים 'עננו' ב'שומע תפילה', בין בשחרית ובין במנחה – כמנהג הספרדים. וכמנהג האשכנזים אין אומרים 'עננו' אלא בתפילת המנחה בלבד, אבל השליח-ציבור אומר גם בשחרית, בין 'גואל' ל'רופא'.

כל יחיד אומר 'עננו' במנחה, אפילו אינו גומר התענית עד הערב. אבל אם כבר אכל – אינו אומר 'עננו', וכן לא יעלה לתורה מפני שהקריאה היא של תענית והוא אינו מתענה. אבל אם נקרא לעלות, עולה מפני כבוד התורה.

בין המצרים

עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים: 'ימי בין המצרים, על שם הכתוב (איכה א): כל רודפיה השיגוה בין המצרים. ואמרו חכמים: אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם 'קטב מרירי' (שמו של שד מזיק) מצוי ושאר מזיקים שולטים בהם, וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה. וכן חרב הבית בראשונה ובשנייה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק. משום כך הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.

לכן ממעטים בימים אלה בשמחה, ואין נושאים נשים מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב, ואין עושים מחולות וריקודים בימים אלה ואין שומעים בהם קול נגינה משום כלי שיר, ואין עושים טיולים וביקורים של תענוג ואין מסתפרים בהם. ואולם הספרדים נוהגים לשאת נשים עד ר"ח אב ונוהגים בהתר תספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב, כדעת מרן הבית יוסף.

וכן נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' בימים אלה על בגד חדש או על פרי חדש, כיוון שהזמן הוא זמן פורענויות ואין לברך 'שהחיינו' לזמן פורעניות, ולכן אין לובשים בגד חדש ואין אוכלים פרי חדש. אבל אם נזדמנה לו מצווה עוברת כגון ברית מילה או פדיון הבן, מברך 'שהחיינו'. וכן אם נזדמן לו פרי חדש שלא יימצא לו אחר תשעה באב – מברך ואינו מחמיץ ברכת המצווה. ונוהגים היתר לברך 'שהחיינו' בשבת. ולכן, אם נזדמן לו פרי שלא ימצא אחר תשעה באב ואפשר לו להשהות הפרי עד ליום שבת – ראוי להשהותו ולברך 'שהחיינו' בשבת.

ובזכות התענית והתפילות, נזכה במהרה לביאת משיח-צדקנו ולקיום ההבטחה (זכריה ח,יט): "כה אמר ה' צב-אות: צום הרביעי (י"ז בתמוז, החודש הרביעי מניסן) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

מקור: ספר התודעה ועוד