הבעל האלים בכלא; האם הוא חייב לתת גט לאשתו?

בעל אסיר או בעל שהמיר את דתו, האם אפשר לחייב אותו לתת גט?

האשה טוענת שאין מי שיפרנס אותה, שהרי היא לבד בבית והוא בכלא אז הוא לא יכול לפרנס. ועוד – אם היא תהיה גרושה יהיו לה כל מיני הטבות סוציאליות. היא גם לא מבקרת את בעלה בכלא עם הילדים בגלל שהילדים כל פעם במצב רגשי קשה אחרי הביקור בכלא, קשה להם מאד עם מה שהם רואים בכלא, אז ראשית הבעל לא יכול להיות מחוייב לאשתו בכלא, הוא גם לא יכול לפרנס, הוא לא יכול להיות בעל בבית, בשו"ע כתוב (סימן ע וכן קנד) "בעל שלא מפרנס כופין אותו לגרש את אשתו".

ההלכה בשו"ע (סימן ע סעיף ג) אומרת שהבעל חייב לתת לאשתו כל יום, פת לשתי סעודות וגם מיני מאכלים ללפת את הפת, וגם שמן להדליק את הבית, שיהיה אור בבית, ואם מנהג המקום שנשים שותות יין הוא גם צריך להביא לה קצת יין וגם לתת לה מכשירים כדי שתוכל לבשל ובשבת צריך להביא לה שלוש סעודות בשר ודגים וזה בנוסף ללחם של כל יום,  יש אומרים שצריך להביא בשר ודגים לכל שלושת הסעודות, את זה חייב להביא הבעל 'העני' לאשתו, עשיר כמובן צריך להביא הרבה יותר, הוא צריך להביא לפי העשירות שלו, ואם אין לו כסף לשלם, אפילו לא כמו עני בישראל אז כופים אותו לגרש. אבל בשו"ת חת"ס (אבהע"ז סימן קלא) כתב שכל הסיבה שהוא חייב לגרש זה בגלל שהוא לא יכול לפרנס ולא רוצה לפרנס, אבל אם הוא רוצה לפרנס ולא יכול, במקרה זה, אנו אומרים שהוא לא חייב לגרש. והוא מסביר, אם נאמר שחיוב המזונות של הבעל לאשה זה חיוב דאורייתא, אז בכל אופן הוא חייב לגרש אפילו אם הוא רוצה להשיג פרנסה ולא מצליח, אבל אם נאמר שחיוב מזונות זה מדרבנן אז כל עוד הוא רוצה להרוויח ולא יכול בזה לא גזרו רבנן שהוא יהיה חייב לגרש, הוא רוצה לפרנס ולא מצליח. אז אם הוא בכלא, הוא לא יכול לפרנס הוא לא עושה את זה בזדון, ולכן מצד זה אפשר שאי אפשר לחייב אותו לגרש, אמנם יש גם צד  לאמר הפוך (הגר"א), אם הוא נכנס לכלא בגלל עבירות חמורות, הוא ידע שהוא עלול להיכנס לכלא, אם הוא ידע שהוא עלול להיכנס לכלא, והוא בכל אופן לקח סיכונים, במילים אחרות במעשים שלו הוא מגלה זלזול כלפיי האחריות שלו לבני המשפחה שלו, שהוא עושה מעשים שהוא עלול להיכנס לכלא ואז לא יוכל לפרנס את אשתו, אפשר שמקרה כזה נקרא כמו זלזול שהוא לא רוצה לפרנס ואז כן יחייבו אותו לתת גט, אז אי אפשר לאמר שזו רק גזירה משמים, אלא הוא הביא את זה על עצמו.  אמנם הש"ך מביא שאם הבעל לא מפרנס, אסור לכפות עליו לתת גט, בכל אופן בשו"ת עונג יום טוב (ח"א סימן קל) כתב אחד שלא יכל לפרנס את אשתו, שכופין אותו לגרש את אשתו, וכתב שיש חשש שמא אם היא תראה את הצרה שיש לה, שהיא כבולה תחת ידיו, היא תפרוק מעל צווארה עול תומ"צ והצער שמצערים אותה שהיא כמו עגונה, הוא גדול, לכן הוא כתב אפילו שיש אומרים שאם לא מפרנס לא מגרשים בכל אופן רוב הפוסקים אומרים שכן מחייבים בגט, ולכן כך יעשה, ייתן גט. ועוד אם הבעל לא בבית כמה שנים, אז הוא גם חייב לתת גט, כי הוא לא יכול להיות בבית ולהתנהג כמו בעל, והאישה סובלת, היא כמו עגונה בביתה, ועוד אם רואים שיש כעס גדול בין האשה לבעלה ולא נראה שיהיה שלום בית, זו עוד סיבה לדיינים לאמר שאפשר לגרש, וכך פסק בשו"ת עונג יום טוב על אדם שעשה מעשים רעים ושלחו אותו לארץ רחוקה, ופסק השו"ת עונג יום טוב שהוא חייב לתת גט. והגר"א כתב שאפשר לחייב את הבעל לגרש וזה כמו אדם שנולד לו ריח רע מהפה, (רמב"ם הל' אישות פכ"ה הי"א) יכולה האשה לאמר אני לא חיה אתו, הוא מאוס עליי , גם בשו"ת הרמ"א (סימן לו)  הביא מקרה על גנב שנתפרסם כבעל עבירה גדול, והוא מסתבך עם החוק והוא צריך לברוח ממקום למקום, הוא אומר שאפשר לחייב לגרש, אמנם לא מטעם שהוא מאוס עליה, אלא מטעם שהוא עשה שלא כהוגן, והוא הכניס את עצמו למצב שהוא לא יכול לחיות כמו בעל בבית שלו. גם מצינו בעל שמצער את אשתו יום אחרי יום, ובטח אם הוא מכה אותה מופיע בשו"ת הרשב"ץ שאם היא לא יכולה לחיות עם הבעל 'הקשה' ייכפו עליו לתת גט, כי היא רוצה  – לחיים ולא לצער, לחיים ולא למוות. ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת… אפילו מצינו בשו"ת הרשב"א, שאפילו אם כופה עליה שלא תלך לבקר את ההורים שלה, כופין עליו לתת גט. הרמ"א כתב איש המכה את אשתו עבירה בידו, כמכה חבירו ואם רגיל בכך בי"ד מייסרים ומלקים אותו ואם לא משתנה כופים אותו לתת גט. ועוד יש פוסקים שאומרים שאם הבעל  מוגבל בגלל  סיבה רפואית, הוא לא מגרש אלא מחכים שיתרפא.. ורק אם לא ייתרפא יש מקום לחייב אותו ייתן גט. אם יש קצבה לחולי ויש זמן מתי בערך יהיה הבעל בריא, במקרה זה, הוא לא יגרש, וכתב בשו"ת אבני נזר (חו"מ סימן פב) בעניין אדם שהוא נלקח לצבא והוא כמה שנים לא יהיה בבית, במקרה זה יש קיצבה כמה זמן יהיה מחוץ לבית ולכן היא צריכה לחכות לו.  אבל בכל אופן אומרים הפוסקים, אם הבעל הכניס את עצמו למצב שהוא לא יהיה בבית כמו שהוא עבריין ונכנס לכלא, הוא הכניס את עצמו לבעיה זו, הוא לא נלקח בעל כורחו, זו לא גזירה משמים שלו ושלה, אלא זו בעיה שלו, שהוא עשה, ולכן הוא יהיה כן חייב לגרש, זה לא מקרה שבעל כורחו הוא מחוץ לבית בשביל למצוא פרנסה או בגלל בעיה טכנית אחרת שהיא לא באשמתו, פה זה כן אשמתו! ולכן הוא כן ייתן גט, הרשלנות שלו גרמה שהוא לא יכול להיות 'בעל' לאשתו. אבל מביאים הפוסקים אם הוא לא בכלא להרבה זמן, אלא לפרק זמן קצר ועוד יש לו חופשה פעם בכמה שבועות, במקרה זה, הוא כן יכול עדיין להיות 'קצת' בעל (יכול לקיים עונתו לפחות במינמום) ולכן היה מקום לאמר שהוא לא חייב לתת גט, ובכל אופן כותבים הפוסקים שעדיין יש לחייב אותו לתת גט, ולמה? בגלל שהוא לא בטוח יצא כל כמה זמן, זה לא עניין שתלוי לגמרי בו, ולכן אי אפשר להבטיח שהוא יגיע כל כמה זמן לביתו, וגם אם הוא מגיע מידי פעם לביתו, זה עדיין לא פותר את הבעיה שהוא לא יכול לפרנס את אשתו. אבל באמת אם הוא משאיר לה כסף וכן יש לו חופשה פעם בכמה שבועות, יש יותר מקום שהיא תחכה לו. דנו הפוסקים אם הבעל בכלא, אבל בכל אופן המוסד לביטוח לאומי נותן לה פרנסה, האם אז הוא יכול לאמר, שאין לה תלונה שאין לה פרנסה, שהרי היא מקבלת כסף מביטוח לאומי. המהרי"ט אומר אם הבעל לא מפרנס את האשה אפילו שאבא של האישה מפרנס אותה, בכל אופן, היות והבעל לא מפרנס, והוא – הבעל, היה אמור לפרנס, אז במקרה שיש ביטוח לאומי לאשה בינתיים שהגבר בכלא, האם זה דומה? אפשר לחייב אותו בגט. אולי זה אותו דבר, או שמא נאמר, לא. זה לא דומה, כי הוא לפני שנכנס לכלא היה משלם ביטוח לאומי בשבילו וגם בשבילה, וכעת היא מקבלת תמורה למה שהוא היה משלם, או שאולי אפשר לראות את הביטוח לאומי כ'כאילו מלווה' לבעל כסף  ואם היא מתפרנסת ויש לה כסף ממעשה ידיה האם גם אז חייבים לגרש אותה אומר החת"ס (אה"ע סימן קלא) אפילו שיש לה כסף ופרנסה, אבל אפשר שהיא לא תמיד תשיג כסף ולא תמיד תהיה לה עבודה, והפרנסה, זו עבודה שלו, ולכן אם זו עבודה שלו, זו אחריות שלו, נאמר שהוא אחראי לה, ואם הוא לא יכול להיות אחראי לה, אפילו שכעת יש לה כסף, כופין את הבעל לגרש זה בעניין זה שהבעל הוא בכלא, ועוד שגם אם היא מתפרנסת בכל אופן היא לא אמורה לחיות ללא בעל (חיוב עונתה) ואם האשה אומרת, אני לא רוצה לעבוד, אלא שבעלי יפרנס אותי, בוודאי שמותר לה לאמר שכך היא רוצה ולכן אם זה לא מתאפשר אז יגרש אותה.

ומכאן למקרה הבא מה קורה אם הבעל המיר דתו, התאסלם או התנצר, אז בעיקרון אם הבעל המיר דתו, בדרכי משה  (אבהע"ז סימן קנד ס"ק ג)  הביא את השיטות בעניין זה, יש אומרים שלא חייב הבעל לגרש, ויש אומרים שכן מחייבים אותו לגרש, הבית יוסף מביא בשם האורחות חיים שכופים אותו על ידי גוי וגם מי שאומר שאם הבעל השתמד ולא חייב לגרש את האשה זה בתנאי שהוא לא גורם לה לחטאים אבל אם הוא גורם לה לחטאים כמו מאכיל אותה מאכלות אסורות, כן הוא חייב לגרש.

כמו כל בעל או אשה שההתנהגות שלו או שלה  פוגעים  בצורה קשה בחיי הנישואין, זו עילה לגירושין, אחת העילות לגירושין זו ההכשלה

כלומר מצב שאחד מבני הזוג עובר ביודעין על מצוות התורה  ופוגע באחר כמו בכוונה מאכיל את הצד השני מאכלים לא כשרים ועוד עבירות שמכשיל האחד את הצד השני וגם אם נאמר שהוא לא מכשיל אותה ואם הוא עוזב את הדת יש דעות לשני הצדדים אם צריך או לא צריך לגרש אותה ולכן אי אפשר לחייב אותו, אבל אם הוא מתאסלם, הוא גרוע יותר מאשר מי שיש לו ריח רע מהפה וכדומה שאי אפשר לחיות בסביבתו וגם אם אשה מתחתנת עם משהו ויש לו מומין והיא ידעה והיא קיבלה על עצמה, אז אנו אומרים, שהוא לא חייב לגרש בגלל שהיא ידעה שיש לו מומים, אבל במקרה שהוא התאסלם במהלך החיים שלהם, אחרי כמה שנים, ואז היא כן ניסתה לחיות אתו בשלום בית, וזה לא עבד, אנו לא אומרים שסברה וקיבלה, כלומר ידעה מה יש ובחרה להישאר אתו, לא! למה? בגלל שהיא חשבה שהיא תצליח ואחרי שראתה שלא תצליח אנו חוזרים לנקודת ההתחלה, שהיא לא יכולה לחיות עם אדם כזה וזה יותר גרוע מריח הפה שעל זה אפשר להתגרש.

ועוד מקרה האם אשה יכולה לאמר, שהיא לא יכולה עוד עם החובות של בעלה וזה כמו 'מאוס עליה' (אבהע"ז סימן עז)

ישנה הלכה שהאשה יכולה לאמר שבעלי מאוס עליי, ולכן אי אפשר לחייב אותה להישאר אתו, נישואין זה לא שבי (רמב"ם) והרא"ש חולק ואומר שאי אפשר לחייב את הבעל בגט בכל מקרה שהאשה אומרת שבעלה מאוס עליה, הרא"ש אומר אם היא תאמר מאוס עליי, אז כל פעם שהיא לא תרצה את הנישואין האלה, היא תאמר 'מאוס עליי' וכך היא פועלת בצורה לא מחייבת ואין משמעות לנישואין, היא יכולה לאמר 'מאוס' עליי, וזהו! נגמר! יש גט, למה…כי מאוס עליי…אז אין משמעות לנישואין. ומצד שני אם הוא באמת מאוס עליה, איך היא יכולה להישאר לחיות עם אותו אדם. אלה הן השיטות לכאן ולכאן.

ועוד הפוסקים דנים, כאשר האשה אומרת 'מאוס עליי' אין הכוונה שהיא צריכה להשתמש במילים האלה, אם הבעל שלה נתפס כמי שעשה מעשים מגונים וערכו ירד בעיניה באופן קיצוני, היא טוענת שהיא לא יכולה לחיות אתו, אנו מבינים שגם היא לא אמרה את המילים מאוס עליי, זו הכוונה שלה, שאתו היא לא יכולה לחיות, בגלל שערכו ירד בעיניה באופן קיצוני. אם ניכר לביה"ד שהאשה לא חפצה עוד בבעלה והוא מאוס עליה, אפילו אם לא תאמר את המילים האלה, אנו מתייחסים למצב כאילו הוא 'מאוס' עליה. לכן אם היא אומרת שהיא 'קצה בו או שונאת אותו' אם תאמר האשה עדיף להתאבד מאשר לחיות אתו, זה כאילו היא אמרה שהוא מאוס עליה, אם היא אומרת אני לא יכולה להסתכל עליו, אני רואה אותו אני נכנסת לטראומה אני בלחץ רק כאשר אני רואה אותו, היא אומרת שלעולם היא לא רואה שיהיה פה סיכוי לשלום בית, זה מילים שמבטאות את הרעיון שהוא 'מאוס' עליה. יש לה רתיעה נפשית מהקשר עם בעלה במקרה כזה שהוא מאוס, הוא לא שבויה שלו, והוא חייב לגרש אותה, וכמו שאדם יש לו בחילה ממאכלים כך היא לא יכולה להיות בקשר אתו, והיא לא מחויבת להילחם נגד הטבע וההרגלים שלה למען השלום בית.  הרמ"א (באבן העזר  סימן עז) אומר שכמה הוא מאוס בעיניה והאם זה נראה שזה ניתן או לא ניתן לריפוי, זה נתון לעיני הדיינים בבית הדין. וגם בהגדרה של האשה, בעלי מאוס עליי, אם היא אומרת טענה ומסבירה מדוע הוא מאוס ואיך זה התחיל בתהליכים של עוד חוב ועוד חוב עוד הוצאה לפועל ועוד צרות ואיומים, עד שבהדרגתיות היא הגיעה לנקודה שהיא קצה בחייה = אתו וכמובן אם יש לו חוב או שניים זו לא בעיה, זה עסקים, הבעיה היא כאשר יש לו הרבה מדי חובות והרבה מידי רגעים של לחצים בשגרה מה שמוציא אותה משגרה של חיים נורמאלים

וזה לפי דעת הרמב"ם שאומר שאפשר לחייב את הבעל לתת גט בגלל הטענה שלה שהוא מאוס עליה, אבל לפי הרא"ש שאומר שזו לא טענה, וגם בשו"ע כתוב (סימן עז סעיף ב )  כתוב אם האשה אומרת שהוא מאוס עליי במקרה זה  – כתוב אם רצה הבעל יגרש אותה, משמע שאין חיוב בדבר.

וגם הט"ז (ביור"ד סימן רכח ס"ק לד) כתב שלפי הרמב"ם חייב להוציא אבל לפי הרא"ש לא חייב להוציא, אבל אומרים הפוסקים, זה נכון שאי אפשר לחייב להוציא בגלל הטענה שבעלה מאוס עליה, אבל מצווה עליו לגרש, מצווה על ביה"ד לאמר לבעל לגרש את האשה. ואם הבעל לא רוצה לגרש אותה רק בגלל שהוא מנסה לסחוט עוד ועוד כספים לשלם פחות ולהשיג יותר במקרה זה הבעל עובר עבירות ואיסורים אם הוא לא מגרש אותה, וגם ביה"ד מודיעים לו שמצווה לגרש אותה, ואם הוא לא מגרש אותה והיא סובלת אפשר לקרוא לו עבריין (שבת מ כתוב מי שעובר על איסורי דרבנן מותר לקרוא לו עבריין), וגם אם בגלל הטענה של 'מאוס עליי' אי אפשר לחייב את הבעל לגרש, אבל כן אפשר  להוסיף את הטענה הזו לעוד טענות אחרות בשביל לחייב את הבעל לגרש את האשה. ובפועל אם הוא מאוס עליה, היא כל הזמן תתחמק משיחות מקשר מהתנהלות משותפת, ולכן הרבה מהפוסקים אמרו (כמו היביע אומר ח"ג אבהע"ז סימן יח סעיף ג)  שאם זה ברור שהוא מאוס עליה, הבעל חייב לגרש את האשה ועוד יש חשש שאם הוא לא יגרש אותה היא תצא לתרבות רעה  ולכן יש יותר מקום לכפות על הבעל לגרש אותה שהרי אם לא יגרש אותה היא תצא לתרבות רעה.

בהרבה מקרים אנו מוצאים בני זוג שאחד מהשניים הוא לא בריא בנפשו מה שמוביל בני זוג לגירושין.

אדם שהוא לא בריא בנפשו מערכת החשיבה שלו מעוותת, הוא לא תמיד מבין את עומק ומשמעות ההליך שהוא מצוי בו.

יש אנשים שסובלים מאובססיות או חרדות קיצוניות הם מפחדים מדמיונות ולא ממציאות קיימת וזה עוד יכול להיות נסבל, אבל יש אנשים שסובלים מסכיזופרניה ועוד מחלות נפש עמוקות, הם ממש מנותקים מהמציאות.

יש אנשים בדיכאון גדול, יש בעלי דמיונות שחושבים שהם המשיח, יש אנשים שהם 'פתי' דעתם חלשה מאד. אז נתחיל בהגדרה מיהו 'השוטה'? בגמרא חגיגה (ג: ) כתוב שהשוטה שהוא פטור מהמצוות וכל ענייני המסחר אצלו לא תקפים,   זה מי שהוא יוצא יחידי בלילה,   הוא לן בבית הקברות   והוא מקרע כסותו ויש דעה של רב פפא שהשוטה הוא זה שהוא מאבד מה שנותנים לו.

ויש מחלוקת בגמ' האם האדם צריך לעשות כל שלושת הדברים האלה או רק אחד מהשלושה (רב הונא אמר כל השלושה בבת אחת ורבי יוחנן אומר אפילו באחת מכל ההנהגות האלה) ודעת רבי יוחנן היא שגם באחד מג' הסימנים הרי הוא שוטה והלכה כמותו, ודעת הרמב"ם שגם על ידי שאר סימני שטות הוא נידון לשוטה והשלושה סימנים אלה, הם רק דוגמא.

אבל אם זה רק מידי פעם, הוא לא נקרא שוטה. אמנם בבית יוסף אה"ע סי' קכא( ד"ה מוציא ברמיזה) כתב בשם מהרי"ק (שורש יט ) שכתב בשם רבינו אביגדור כהן שאם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בגמרא חגיגה הרי הוא כפקח לכל דבריו וכך פסקו להלכה בשו"ת זכרון יוסף אה"ע סי' י ושו"ת צמח צדק אה"ע סי' קנג ושו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סי' נג ובשו"ת דברי חיים שם סי'

ובשו"ע (יור"ד סימן) בעניין שוטה, ההגדרה שלו היא מי שהוא יוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בבית הקברות או מאבד מה שנותנים לו, וביחס למחלוקת בגמרא האם צריכים דווקא את כל הסימנים פסק השו"ע כשיטת הרא"ש שפסק כרבי יוחנן שאפי' באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות הוא שוטה.

ועוד מצינו מחלוקת האם צריך שיעשה את המעשים האלה באופן קבוע או אפילו אם רק עושה פעם אחת.

בעניין זה  חלוקים הפוסקים בספר תבואות שור (סימן א ס"ק מו) כתב מי שעשה פעם אחת מעשה שטות ואין במה לתלות את מעשהו נעשה מוחזק לשוטה אבל בספר טורי אבן וגם בספר תורת גיטין (סי' קכא ס"ק ה) סברו שאינו מוחזק כשוטה אלא אם כן עשה את המעשה שלוש או ארבע פעמים, כלומר שרואים שזה כבר חלק מהחיים שלו.

הבית יוסף בחו"מ (סימן לה) כתב שלא מספיק שהאדם פעם אחת עשה שטות אלא צריכים שיעשה את השטות בדרך קבע. וכמו שכתב הרמב"ם (בהל' עדות) שתהא דעתו משובשת תמיד, אדם שסובל מדיכאון או חרדות ולא רוצה לצאת מהבית, הנודע ביהודה אומר אדם שבדרך כלל הוא אדם רגיל אלא שבעניין אחד הוא עושה מעשה שטות, הוא לא נחשב שוטה.

הדברי מלכיאל (ח"ג סימן קלז) וגם בשו"ת צמח צדק החדש (סימן קנג)  וגם חלקת יואב (ח"א סימן כ) כותב שאם הוא בד"כ בריא ולא עושה מעשה שטות , אבל יש מעשה שטות אחד שהוא כן עושה באופן קבוע, בדבר אחד כן דעתו משבושת אז הוא נחשב שוטה.

הנודע ביהודה אומר  (מופיע בספר אור הישר סימן ל) השוטה הוא רק מי שעושה דבר והיפוכו באופן קבוע. מי שלא מכיר את המציאויות הסותרות אחת את השנייה, מי שמנותק מהמציאות, אבל מי שהוא מתפקד באופן מינמאלי , לדוגמא יש עליו 'אימת מוות ופחד' בגלל דמיונות הוא לא נחשב אדם 'שוטה' הוא אדם שמאמין לדמיונות וסובל מחרדות אבל הוא לא 'שוטה'. ובתשובת צמח צדק החדש (סימן קנג) כתב שגם אם פוסקים כמו הרמב"ם שסימני שוטה זה לא רק מה שכתוב בגמ' אלא עוד סימנים, בכל אופן זה חייב להיות סימן של אדם שעושה מעשה שונה באופן בולט.

בכל אופן אדם שהוא סובל מחרדות ולא יוצא מהבית, אפשר לאמר שהוא לא 'שוטה' לעניין שהוא לא יכול לתת גט, כמו שוטה שלא יכול לתת גט, בגלל כמה סיבות, סיבה ראשונה לפי הדעות שאומרות ששוטה זה רק הסימנים שמופיעים בגמרא ועוד סיבה לפי הנודע ביהודה אם הוא לא עושה מעשה שטות גדול הוא לא נחשב שוטה, הרי באופן כללי האדם החרדתי הוא נבון והוא מדבר לעניין אלא שבעניין אחד הוא 'בעייתי' אבל הוא לא עושה מעשה קיצוני בולט, אז הוא לא נחשב שוטה. אותו אחד שהוא סובל מחרדות הוא לא רוצה לצאת מהבית (אגרופוביה) הוא לא שוטה, הוא לא טיפש אם נדבר אתו בלימוד תורה, אם נדבר אתו בעסקים אם נדבר אתו בענייני חדשות יש לו מה להגיד ואפילו דברים חכמים אז הוא אדם עם בעיה אבל הוא לא 'שוטה' ולכן הוא כשר לעדות, הוא כשר לגרש, הוא לא איבד את מערכת החשיבה וההבחנה בין טוב לרע, זה לא, יש לו כושר שיפוט בשאר ענייני העולם, אלא שבעניין זה של יציאה מהבית, רק שם הוא מאבד את השיפוט הבריא. (כך מביא גם האגרות משה אבן העזר ח"א סימן קכ) ועוד מקרה, האגרות משה דן בעניין מי שהוא חושב שהוא 'המשיח' הוא מתנהג בטיפשות מרוב גאווה או בעיות אחרות, הוא חושב שהוא המשיח, אבל את זה הוא לא אומר לכולם, הוא רק אומר את זה לאשתו והוא מאמין בזה, אבל הוא  ממשיך לעבוד כרגיל, הוא ממשיך להתנהל בחברה רגיל, הוא נחשב מאמין לשטות, מי שמאמין לשטות הוא אלא משוגע, הוא לא שוטה, כמו מי שמאמין בע"ז הוא לא שוטה, הוא חושב שהוא יכול לתקן את העולם ולכן הוא לא נחשב משוגע, הוא בעל גאווה וחושב בצורה מעוותת, אבל הוא לא משוגע. אומר האגרות משה אומר כמו שמצינו במסכת שבת  (סז)  שאנשים שעושים מעשיי שטות ופעמים זה דרכי האמורי, כלומר כל מיני אמונות טפילות בלי מקור בלי בסיס, בכל אופן הם לא נחשבים 'שוטים'. והם כן נחשב כפיקח, אלא פיקח עם עוות חשיבה. אמנם יש להעיר על הדברים, אנשים שמאמינים בע"ז או אנשים שמאמינים באמונות טפילות, הם לא 'סתם' מאמנים, הם מאמינים בגלל שהם גם ראו או שמעו תוצאות שהאמונה הזו מתגמלת משתלמת ומביאה לתוצאות טובות, לכן הם מאמינים, אמנם נכון שאם היינו חוקרים כראוי את הדברים היינו רואים שהתגמול לא מגיע בגלל האמונה טפילה אלא בגלל סיבות אחרות. ופעמים זה נסיונות משמים פעמים זה אחיזת עיניים של המוכרים פעמים זה תמימות של המשלמים, אלא שבתקופה בה אנו נמצאים הרבה אנשים מאמינים לדברים שנאמרים בגלל שהדברים נאמרים, 'ברבים ורבים מאמינים', לכן זה נראה או נשמע אמין, העיוות חשיבה בעניין זה הוא שאנשים לא מחפשים לבדוק 'את האמת' ובגלל יצר העצלות ופיתוח כל האשליה הם מאמינים בהבלים, אבל זה לא אומר שהם משוגעים, הם כן מתנהגים בדרך ארץ וכמנהג העולם, לעומת זאת האדם שהוא מאמין שהוא 'המשיח' הוא לא ראה שזה תיגמל אותו, הוא לא ראה שזה מקדם אותו, אין לו אמונה טפילה כמו הרבה אנשים אחרים שמאמינים במה שמשווק טוב, אלא הוא בנה לעצמו מערכת חשיבה בלי שום בסיס כמו כל שאר האמונות טפילות שמאמינים בהם בני אדם. אבל מצד שני אדם שקונה חוט אדם נגד עין הרע, זו אמונה טפילה, אבל הוא לא מתבייש באותה אמונה, הוא שם את החוט אדום על היד ופעמים על הרגל, הוא לא מתבייש להראות שהוא מאמין באמונה טפילה, ולמה? כי זה מקובל להאמין באמונות טפילות, אבל אותו אחד שאומר שהוא המשיח, הוא לא מוכן לפרסם לכולם. הוא מפתח אמונה אבל הוא לא מוכן לגלות, למה? כי יש בתוכו צד שהוא מבין שזה לא לגמרי נורמאלי. אז האדם שחושב שהוא המשיח ולא מגלה לאף אחד, הוא לא מגלה, כי הוא כן 'מאמין' בשטות אבל הוא גם יודע שזה לא לגמרי אמיתי כי לכן הוא לא מוכן לגלות לאף אחד אלא רק לקרובים אליו. מי שיוצא לרחובות וצועק שהוא המשיח, הוא בוודאי עושה מעשה שטות באופן קיצוני, אבל אנו כעת עוסקים במי שאומר לעצמו ולקרובים אליו שהוא המשיח.  אז אדם כזה אם הוא מגרש את אשתו, הוא לא נחשב שוטה, הוא לא נחשב לא נורמאלי, וגם אותו אחד שסובל מחרדות שלא יוצא מהבית מרוב חרדות או הוא מוגבל בגלל דיכאון, הוא לא 'שוטה', כי הוא עצמו כן היה רוצה להרגיש טוב, הוא כן מבין שהוא 'תקוע' במערכת הרגשה אמונה וחשיבה שהוא לא מעוניין בה, הוא מבין שהוא מוגבל בגלל סיבה לא אמתית ולא רצינית אלא הוא מוגבל רק בגלל ההרגשה שלו, הוא מודע לכך, והוא עצמו אם הוא היה יכול, הוא היה רוצה להרגיש ולתפקד בצורה שונה, לכן הוא לא מוגדר כשוטה. אז אדם כזה כן יכול לגרש את אשתו כי יש לו בעיה נקודתית אבל בשאר השגרה הוא אדם רגיל לגמרי. ומה קורה כאשר האדם סובל ממחלות נפש הרבה יותר קיצוניות ( סכיזופרניה מחלות פסיכוטיות, הזיות מאניה דיפרסיה ועוד השם ישמור), האנשים האלה, הם בהרבה מקרים מוגדרים כ'עתים שוטה עתים חלים' פעמים שוטה ופעמים בריא, עתים שוטה ועתים פיקח. והבעיה היא גם מצד האדם המגרש, וגם מצד המתגרשת, אם האישה היא זו שסובלת ממחלה נפשית, אז יש כאן בעיה, מדוע? כי הכלל הוא שאשה לא מגרשים אם היא לא יודעת לשמור את הגט שלה  וכך מופיע באבן העזר סימן קיט סעיף ו, התנאי לגרש אשה שתהיה יודעת לשמור את הגט שלה, כי כל מי שלא יודעת לשמור את הגט שלה, אינה מגורשת כמו שכתוב בתורה בספר דברים (דברים כד ב) 'ונתן בידה' האדם נותן גט לאשה 'בידה' והיא צריכה לשמור על זה, אם אין לה 'יד' כלומר היא לא יודע לשמור על הגט, היא לא מתגרשת, ועוד כתוב 'ושילחה מביתו' שישלח אותה ואינה חוזרת, אבל אותה אחת שהיא 'שוטה' גם אחרי שיגרש אותה היא תחזור כי היא לא מבינה את המציאות , אבל אם גירש את אותה אשה שפעמים היא פיקחית ופעמים היא שוטה, אם הוא גירש אותה בזמן שהיא 'פיקחית' אז הגט כן חל, אבל הרמ"א מביא תנאי, כעת היא 'פיקחית' והיא כבר מספיק זמן 'פיקחית' ולכן נראה לאדם שהיא 'תשאר' כך, אם נדמה שהיא 'תישאר' פיקחית אז מותר לגרש, אבל אם יש לה תקופות שהיא כן פיקחית ותקופות לא, במקרה כזה כתב בחלקת מחוקק כתב (בשם הרשב"א) שאסור לגרש ואפילו בדיעבד, הגט לא חל. ויש דעות שאומרות שכן יהיה מותר לגרש זו דעת המביט מובאת בבאר היטב, הרמ"א הוא כותב שאם היא פעמים שוטה ופעמים פיקחית לא יגרש אותה, אבל אם גירש מגורשת. הט"ז אומר שהטעם לכך הוא בגלל שאחרי שבעלה יגרש אותה, אז תהיה בעיה, יינהגו בה אנשים מנהג הפקר. אז לפי זה אומרים רבים מהפוסקים, אם האשה תהיה במוסד סגור, אם היא תהיה שמורה או יהיה מי שיגן עליה, אז הוא כן יכול לגרש אותה בזמן שהיא בריאה בנפשה אפילו לכתחילה.

וכך כתב הט"ז  (ס"ק יד) היות ויש כאן החמרה מרבנן ומקורה בירושלמי שאין לגרש אשה שהיא עתים שוטה עתים פקחית, ומה שרבנן החמירו זה בשביל להוביל למקום טוב ומתוקן ולא לקלקול, שיהיה מי שיישמור על האשה, שלא ינהגו בה מנהג הפקר,   על זה אומר הט"ז  מה שאמרו לא לגרש את האשה במקרה שהיא בריאה (ואח"כ שוב תהיה שוטה), זו גזירה, ואכן בזמנם שיכל האיש להתחתן עם שתי נשים, אז יש לו פתרון ולכן אפשר להחמיר בעניין הגט, אבל כיום שיש חרם דרבנו גרשום, וכמו שאנו מקילים שהאשה לא תהיה עגונה, כך נקל על הגבר שגם הוא לא יהיה עגון ועוד שיש לאיש מצווה של פרו ורבו. ועוד אם הבעיה היא שמא ינהגו בה מנהג הפקר, אם הדיין רואה שיש לה משפחה, או יש מי שישמור עליה שוב יהיה אפשר לתת לה גט ואין להחמיר להשאיר את הבעל בעגינות. אז לפי זה אפשר לגרש אשה אפילו שהיא עתים שוטה ועתים פקחית, אפשר בכל אופן לגרש.

ועוד בספר גט פשוט (סימן קיט ס"ק לא וס"ק לח)  הביא מדברי המבי"ט (ח"ב סו"ס כ)  שמה שאמרו בירושלמי שאין לגרש אשה שהיא עתים שוטה ועתים פיקחת זה כאשר עוברת באותו יום ממצב למצב, באותו יום היא משתנית, אבל אם יש לה כמה ימים שהיא בריאה, אז אפשר לגרש את האשה. וכעת אם הגבר הוא ה'לא בריא בנפשו', בשו"ע (אבן העזר סימן קכא סימן ג) כתב למרות שיש לו זמנים שהוא שוטה ויש זמנים שהוא פיקח, 'עתים עתים' בכל אופן אם גירש בזמן שהוא 'בריא' הגט חל. לגבי אשה יש יותר חשש לגרש אותה אם היא 'עתים עתים' כי כאשר היא תחזור להיות שוטה, היא עלולה להיגרר למקומות שינהגו בה מנהג הפקר, אבל כלפיי האיש אנו פחות דואגים שהוא ינוצל לרעה, לכן הבעל יכול לגרש מיד כאשר יש לו זמן שהוא בריא בנפשו, לגבי האשה אנו חוששים שמא אחרי הגירושין היא לא תוכל לשמור על עצמה, וכיום שיש מי שיישמור יש מוסדות וגם יש תרופות שעוזרות לאדם לחזור לאיזון, אז היא כן תהיה שמורה, וגם אגב אורחא, אדם שהוא חולה נפשית וחי עם כדורים אי אפשר להכריח את הצד האחר להישאר בקשר בגלל שיש 'כדורים' ויש פתרונות לבעיה, מדוע? כי האדם רואה שהצד האחר, האשה או הבעל, הם עם בעיות נפשיות הזיות, מחשבות שווא קיצוניות, בזמן התקף המחלה הם משוגעים , הם עושים מעשיי שטות קיצוניים, אפילו שיש כדורים, וגם זה לא תמיד עובד, וגם לא מבטיח שהאדם ייקח כל הזמן את הכדורים, והאדם מרגיש כלפי הצד השני שהוא 'מאוס' עליו, אם כך היא ההרגשה אי אפשר לצפות ממנו שיישאר עם הצד השני.

ומה לגבי אדם שהוא בדיכאון ואשתו אומרת שהיא רוצה להתגרש ממנו,  הרמב"ם מדבר על העניין הסובל ממרה שחורה (מופיע בדברי  הברטנורא פרקי אבות פרק ב משנה יא והתוס' יום טוב פרקי אבות ב מ"א )=    האדם שסובל ממרה שחורה הוא אדם שהוא מואס בחברת האנשים, אוהב להישאר  יחידי, אומר התוס' יום טוב עוד מדברי הרמב"ם, 'רוע הנפש הוא חולי המרה שחורה שיביא את האדם למאוס ראות עיניו, וייטב לו חברת החיות והתבודד במדברות וביערות, זה לא בגלל הפרישות, לא!   אלא בגלל קנאתם בזולתם, ממש מתקיים בהם הקנאה מוציאה את האדם מהעולם, ועוד אומר הרמב"ם  כי 'יכלה גופו וימות טרם זמנו'.

הבית אפרים(אבן העזר סימן פט) אומר שאדם שיש לו מרה שחורה, הוא שרוי בפחד מאנשים הוא בודד ולא מדבר עם הבריות, הוא 'שוטה' הוא אומר אמנם נכון שהוא לא עושה מעשה של משוגעים, אבל הוא 'נמנע' באופן 'משוגע' הוא הורס את החיים שלו על ידי ההימנעות שלו. הפחד או הדיכאון שלו השפיע והגביל את החיים שלו, לכן אומר הבית אפרים שהוא נחשב כמו 'שוטה', אם הוא כמו שוטה, אז הגט שלו לא גט! בכל אופן אומר הבית אפרים, אפשר להיקל שאם נמצא בו שאר התנהלויות הגיניות למרות הסגירות שלו, אפשר להיקל שהוא יכול לגרש את אשתו. אז עושים לו בדיקה בזמן נתינת הגט, מדברים אתו לראות שהוא מדבר לעניין, מדברים אתו על נושא מסויים ורואים שהוא מגיב לעניין, אז אפשר להיקל שייתן את הגט וזה בגלל שאנו יכולים גם להיקל לפי האומרים שהשוטה שהגט שלו לא גט זה רק הסימנים המופיעים בגמרא, ועוד לפי הדעות שאומרות שמרה שחורה ודיכאון זו לא מחלת נפש , ועוד גם לפי הרמב"ם שאומר ששוטה זה מי שעושה כל מעשים של שטות ולא רק מה שמופיע בגמרא בכל אופן אומר הרמב"ם שהוא עושה מעשה שטות! המדוכא – הוא לא עושה מעשה שטות, הוא רק נמנע, לכן הגט שלו יהיה גט.

עוד דנו הפוסקים בעוד סוגיה מעניינת האשה רוצה גט כי הבעל בדיכאון והיא חוששת שהוא יזיק לה וייפגע בה והבעל לא רוצה לתת גט כי הוא אומר שהאשה תעזור לו לטפל בו עצמו. הבעל אומר אם היא הייתה חולה, הייתי מטפל בה, אז שגם היא תעזור לי.

האם הטענה שלו הגיונית? אומרים הפוסקים, הבעל מחוייב לטפל באשתו זה מחיובי האיש לאשה, האשה היא מחוייבת שכל מעשה ידיה יהיו לבעלה ובתמורה הוא מחוייב לטפל בה, אבל אם היא תאמר איני ניזונית ואיני עושה, כלומר אני לא מחוייבת להעניק את מעשיי ידי אליו, ולכן יכולה גם לאמר שלי אין אחריות לטיפול על  הבעל. אז לבעל יש יותר אחריות מאשר לאשה, לבעל יש יותר מחוייבות לעשות לאשתו מאשר יש לאשה מחויבות לעזור לבעל.  אז מצידה אם יש לה חשש ופחד ממנו, אפשר שהיא יכולה לעזוב אותו כי היא לא יכולה לגור אתו, וגם בגלל המחלה שלו, הוא נעשה מאוס עליה, וזה לא 'סתם' מומים שכתוב בשו"ע (אבן העזר סימן קנד)  איש שנולדו לו מומים אחרי הנישואין אפילו חמורים, הוא לא חייב לגרש את אשתו, ואם היא לא רוצה להיות אתו, הדין שלה כמו מורדת.  אבל פה זה לא 'סתם' מום, פה זה דיכאון שהיא חוששת שהוא גם ייפגע בה

יש מום שכאשר היא התחתנה אתו, היא סברה שהיא תוכל להסתדר עם המום הזה, נאמר שאחר זמן התברר שהיא לא מסתדרת עם המום שלו, אז פה אומרים, שהוא לא חייב לגרש אותה, ואם היא רוצה להתגרש היא מאבדת את הכתובה שלה, אבל במקרה של 'דכאון' זה לא מום רגיל, זה מום שאי אפשר לחיות אתו, עם מום רגיל עוד אפשר לחיות, אם דיכאון אי אפשר לחיות, ועוד יותר אם היא חוששת שבגלל הדיכאון הוא ייפגע בה יש עוד צד לנסות לזרז את הפירוד ביניהם. בתשובות הרא"ש (כלל מג ס"ג) כתב שמקרים שהבעל נעשה משוגע יותר מיום ליום, לא כופים על הבעל לגרש את האשה.

הגר"א כותב על זה שרק אם היא ידעה לפני הנישואין שהוא 'לא בריא בנפשו' אז יש צד לאמר שהיא הבינה את המצב וקיבלה, 'סברה וקיבלה' אבל אם זה קרה אחרי הנישואין, אם השיגעון וטירוף הדעת התחיל אחרי הנישואין, אז כן מחייבים אותו לגרש. וגם אם נאמר שלא נחייב אותו לגרש, אבל אי אפשר לחייב אותה להמשיך לחיות אתו, היא יכולה לאמר 'הוא מאוס עלי' וגם היא יכולה לטעון שהוא מסוכן.

ולכן  גם אם לא נחייב את הבעל בגט, אפשר שהאשה תגור בינתיים בנפרד כי יש לה סכנה שמא ייפגע בה, הוא ילך לייעוץ בעניין הדיכאון שלו, הם ילכו לייעוץ בעניין השלום בית, ואם הבעל לא ישתף פעולה אז יהיה כן אפשר לכפות עליו גט. ואם בית הדין רואה שהמצב לא מתקדם לשום מקום חיובי, שוב יהיה אפשר לחייב אותו בגט.

לא באנו לפסוק הלכה למעשה בעניין הלכה, עשה לך רב והסתלק מן הספק

אַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם