היום ייערכו בטורקיה בחירות לנשיאוּת. לראשונה יבחר העם את נשיא הרפובליקה בבחירות ישירות. כל ההערכות והסקרים מנבאים שמנהיגהּ של טורקיה מאז שנת 2003, רצ'פּ טייפּ ארדואן, ינצח בפעם הרביעית ברציפות. אולם הפעם, בניגוד לניצחונותיו הקודמים, ארדואן אינו מתמודד כראש מפלגתו לתפקיד ראש הממשלה אלא רץ בבחירות לנשיאוּת. האם החלטתו לעזוב את תפקיד ראש הממשלה ולהתמודד לתפקיד הנשיא משמעותה שהוא לוקח "צעד אחורה" בניהול ענייני המדינה? או שמא ההפך הוא הנכון והיבחרותו הצפויה לנשיא הרפובליקה דווקא תחזק את מעמדו ואת כוחו הפוליטי? והאם שיטת הממשל של טורקיה הופכת לנשיאותית למחצה?
האומנם מדמוקרטיה פרלמנטרית לחצי-נשיאותית?
עד לא מזמן היה קל לסווג את טורקיה בתור דמוקרטיה פרלמנטרית שבראשה עומד נשיא טקסי-סמלי הנבחר בבחירות עקיפות.1 בדומה לישראל גם נשיאי טורקיה נבחרו על ידי חברי הפרלמנט, ואילו המנהיג הפוליטי הלכה למעשה היה ראש הממשלה שהוא ראש המפלגה שניצחה בבחירות לפרלמנט. בשלוש הבחירות האחרונות לפרלמנט ניצחה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שבראשה עומד ארדואן. מפלגה אסלאמיסטית זו נוסדה בשנת 2001 בעקבות צו של בית המשפט החוקתי להוציא את "מפלגת הרווחה" האִסלאמיסטית אל מחוץ לחוק בטענה לקשירת קשר להנהגת חוקי האסלאם במדינה. מפלגת הצדק והפיתוח ממשיכה את הקו האידאולוגי של "מפלגת הרווחה" ונחשבת יורשתהּ. מאז התבססותו בשלטון פעל ארדואן להחליש את מעוזי הכוח החילוניים במדינה, בעיקר בשורות הצבא ובמערכת המשפט.
בשנת 2007 נקלעה טורקיה למשבר פוליטי-חוקתי. הפרלמנט לא הצליח לבחור נשיא חדש, ובעקבות כך הוקדמו הבחירות לפרלמנט. ראש הממשלה ארדואן ניצל את המשבר הפוליטי כדי להעביר מהלך של רפורמה משטרית, שאחד העקרונות העיקריים שלה היה שינוי שיטת הבחירות לנשיאות. אמנם הנשיא הנוכחי, עבדאללה גול, נבחר בסופו של דבר ב-2007 בשיטה הרגילה, על ידי חברי הפרלמנט, אך נקבע כי הנשיאים הבאים ייבחרו בבחירות ישירות על ידי העם.
ארדואן ומפלגתו הצדיקו את הרפורמה הזו בכך שנשיא הרפובליקה צריך להיבחר באורח דמוקרטי על ידי העם ולא על ידי חברי הפרלמנט. אולם יש להניח שהמניע האמיתי מאחורי הרפורמה היה חיזוק מעמד הנשיא באופן שיאפשר לארדואן להמשיך ולנהל את ענייני המדינה גם מתפקיד זה. ארדואן היה מנוע מלהיבחר לכהונה שלישית בתור ראש ממשלה, אולם לא חל עליו איסור להתמודד לתפקיד הנשיא. כל שנותר לו היה לדאוג לחזק את תפקיד הנשיא, והצעד הראשון בכיוון היה לדאוג שהנשיא ייבחר באופן ישיר, כך שיישען על בסיס לגיטימציה עממית מוצקה וחזקה. יש להניח שאם וכאשר ייבחר ארדואן לנשיא, הוא יוודא שמפלגתו תמנה לראש הממשלה מועמד נוח שיהיה כפוף לו הלכה למעשה גם אם לא פורמלית.
עוד באתר:
יש להבהיר כי בחירה ישירה בנשיא אינה הופכת בהכרח את המשטר לנשיאותי-למחצה, כפי שמוכר בעיקר משיטת הממשל הצרפתית. יש דמוקרטיות פרלמנטריות לא מעטות, דוגמת פינלנד, פולין ואירלנד, שבהן נשיאים שנבחרים ישירות על ידי העם נותרים בתפקיד טקסי. במדינות אלה נותרים ראשי הממשלה המנהיגים הפוליטיים. כדי לסווג משטר בתור נשיאותי-למחצה צריכים לבחון אפוא גם את סמכויותיו בהשוואה לסמכויותיהם של ראש הממשלה, השרים והפרלמנט. במילים אחרות, בחירות ישירות לנשיאוּת הן תנאי הכרחי אך לא מספק של שיטה נשיאותית-למחצה.
לפיכך יש הטוענים שהבחירה הישירה בנשיא טורקיה אינה הופכת אותה לנשיאותית למחצה באופן פורמלי. מרבית הסמכויות של נשיא טורקיה, כפי שמוגדרות בחוקה, אינן מעניקות לו עוצמה ועדיפות בהשוואה לרשויות השלטון האחרות ואינן חורגות מסמכויות שניתן למצוא בידי נשיאים בשיטות פרלמנטריות. יוצאת דופן היא הסמכות של נשיא טורקיה לפזר את הפרלמנט ולהקדים את הבחירות. סמכות זו מעניקה לו כוח רב ויכולת להכתיב את גורל הממשלה בכל עת. סמכויות חשובות נוספות הן הכרזת מצב חירום והפיקוד על הכוחות המזוינים . שתי סמכויות אלה חשובות במיוחד לנוכח תפיסת הצבא כגוף שהגן על ערכיה החילוניים של טורקיה ולנוכח החיכוכים שהתרחשו בין הפיקוד העליון של הצבא לבין ארדואן בעשור האחרון.
סמכויות אלו מקנות לנשיא הטורקי הראשון שייבחר ישירות מעמד חזק יותר מזה של נשיא טקסי-סמלי (כמו בישראל או בגרמניה) אך לא בהכרח חזק כמו נשיא צרפת. ובכל זאת, ההערכות הן שאם ארדואן יכבוש את הנשיאוּת, הוא זה שישלוט, יהיו אשר יהיו סמכויותיו. גם אם מהבחינה הפורמלית ייחשב ראש הממשלה המנהיג החזק, הרי שהלכה למעשה הנשיא ארדואן הוא זה שישלוט. החשש הוא שאחרי שיכבוש את תפקיד הנשיא, יפעל ארדואן לחיזוק הסמכויות החוקיות של הנשיא, באופן שיאפשר לו לשלוט ביד רמה ללא פיקוח אפקטיבי מצד הפרלמנט.3 יש הגורסים שבמצב כזה ייפּרמו האיזונים והבלמים המשטריים שמחזיקים את טורקיה כמודל של מדינת אסלאם פוליטי מתון המצליחה לשמר דמוקרטיה תחרותית, וכי המדינה תגלוש לפסים של משטר אוטוריטרי.
הצגה מתוזמרת או התמודדות אמיתית?
כוונתו של ארדואן להתמודד לתפקיד הנשיא הייתה ידועה זה זמן רב במערכת הפוליטית הטורקית. רוב ההערכות הפוליטיות אף מדברות על כך שינצח בפער גדול. הערכות אלה מתבססות לא רק על סקרי דעת קהל אלא גם על הניצחון המוחץ של מפלגת הצדק והפיתוח בבחירות האחרונות לפרלמנט (2011) ובבחירות המקומיות שנערכו בחודש מרץ האחרון. אולם אף שמדובר בבחירות שבמובנים רבים תוצאותיהן ידועות מראש, הן רחוקות מלהיות בחירות ראווה בסגנון הסורי או אפילו בחירות הנעשות מתוך תחרות מרוסנת בסגנון הרוסי. הדמוקרטיה הטורקית, על אף הליקויים הרבים שבה – התנכלות ליריבים פוליטיים, רדיפת עיתונאים ביקורתיים ואחוז חסימה של 10% – מאפשרת בכל זאת תחרות של ממש בין מפלגות וזרמים אידאולוגיים.
בבחירות הישירות הראשונות לנשיאות מתמודדים שלושה מועמדים. מועמדים אחרים לא הצליחו לגייס 20 חתימות של חברי פרלמנט שהן תנאי כניסה לבחירות.4 כאמור, המועמד המוביל הוא ראש הממשלה מאז שנת 2003 רצ'פּ טייפּ ארדואן. ארדואן, בן 60, הוא המועמד של מפלגת השלטון, מפלגת הצדק והפיתוח ושל מפלגת ימין לאומנית קטנטנה בשם "מפלגת המולדת". מטבע הדברים, הוא אינו צריך להציג את עצמו בפני קהל הבוחרים הטורקי. הוא נחשב בעיני אזרחים רבים למנהיג הגדול ביותר מאז מייסד הרפובליקה כמאל אתאטורק.
אף שנמתחה בשנים האחרונות ביקורת חריפה על סגנון שלטונו, לרבות הפגנות סוערות (בעיקר של בני מעמד ביניים חילונים) והוטחו בו האשמות על שחיתות, ארדואן עדיין זוכה לפופולריות רבה בקרב הציבור. מעוז התמיכה העיקרי שלו נמצא בשכבות הנמוכות של החברה, טורקים מסורתיים המקפידים על אורח חיים אסלאמי-שמרני. אלה רואים בו מנהיג גדול שהצליח להחליש את הכוחות החילוניים במדינה, בעיקר הצבא, ולהחזיר את הכוח לידי העם. אולם, ארדואן מצליח לקבל תמיכה גם מקהלים אחרים, כגון קהילת העסקים שראתה בעין יפה את מלחמתו בביורוקרטיה ובשחיתות ואת הצלחתו לשקם את כלכלת המדינה. לאחרונה מצליח ארדואן לזכות בתמיכה מסוימת אפילו בקרב המיעוט הכורדי הגדול, לאחר סדרת התבטאויות מתונות מצדו. יש הרואים בניצחון של ארדואן את הסיכוי הטוב ביותר להמשך תהליך הפיוס בין הרוב האתני הטורקי לבין המיעוט הכורדי.
היריב העיקרי של ארדואן הוא אכמלאדין איסאנוֹלוּ שזוכה לתמיכתן של מרבית מפלגות האופוזיציה המזוהות עם הגוש החילוני, ובראשן המפלגה העממית הרפובליקנית (CHP) ומפלגת התנועה הלאומנית (MHP) בעלת הגוון הימני-קיצוני. איסאנולו, בן 71, אינו בעל רקע פוליטי-מפלגתי. הוא מגיע משורות האקדמיה, ובעשר השנים האחרונות עמד בראש הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), גוף דיפלומטי המאגד 57 מדינות חברות. בניגוד לארדואן, אשר בצד האהדה כלפיו מעורר גם אנטגוניזם בקרב רבים, איסאנולו מציג את עצמו בתור מועמד שיכול לפייס ולגשר בין חלקיה של החברה הטורקית השסועה; ביכולתו להגן הן על האזרחים המסורתיים והן על האזרחים הליברלים-חילונים. הוא גם הצהיר שאין בכוונתו לפעול למען חיזוק סמכויותיו של הנשיא.
הצעיר מבין המועמדים, בן 41 בלבד, הוא סֶלַאהָטִין דמירטס, מועמדהּ של מפלגת העם הדמוקרטית (HDP), מפלגת שמאל שבסיס כוחה העיקרי במיעוט הכורדי הגדול. על אף זיהויו עם קבוצת המיעוט הכורדית, ניסה דמירטס במהלך מסע התעמולה שלו לפנות גם אל בוחרים מקבוצת הרוב האתני הטורקי. דמירטס נחשב המועמד השולי בהתמודדות הנוכחית, והסקרים מנבאים שיזכה ב-10% מהקולות לכל היותר.
סיכום ותוצאות
בימים אלה מציין העולם מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אחת ההשלכות של מלחמה זו הייתה פירוק האימפריה העות'מנית שמרכזה היה בטורקיה של ימינו, ואשר שלטה במרחב העצום של המזרח התיכון ושל דרום מזרח אירופה במשך עשרות שנים. בזיכרונם ההיסטורי של הטורקים נתפסת המלחמה כהשפלה לגאווה הלאומית. כמאה שנים לאחר מכן, אזרחים רבים רואים בארדואן מנהיג דגול המצליח להחזיר את טורקיה למעמד של מעצמה אזורית חזקה, משפיעה ומעורבת.
הבחירות הישירות הראשונות לנשיאוּת אמורות לחזק עוד יותר את מעמדו הציבורי של ארדואן, עד כדי חשש שעוצמתו כמנהיג תטה את הדמוקרטיה הטורקית לכיוון אוטוריטרי. אם ינצח כבר בסיבוב הראשון (כדי לעשות זאת עליו לקבל מעל 50% מהקולות), כפי שחוזים מרבית הסקרים, יתבסס ארדואן כמנהיג כמעט כל יכול שיכתיב את גורלה של טורקיה, את האוריינטציה המדינית שלה ואת קווי המתאר של משטרהּ.
ד"ר עופר קניג, מומחה המכון הישראלי לדמוקרטיה
