הנכד שלי צונח / דוד גדנקן

בקיץ 1962, בהיותי בקורס מפקדי כיתות של הנח"ל המוצנח, זכיתי לעבור קורס צניחה. אודה ולא אבוש זה היה חלום אישי בעיקר מאז שאחי הבכור, זכה בכומתה האדומה.

שירתתי בחטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים קרוב ל30 שנה. יום אחד קבלתי הזמנה ממפקדי הבכיר , כיום חבר הכנסת אלעזר שטרן, לקבל תעודת פרידה.

עברו שנים רבות וככתוב נער הייתי גם זקנתי. אתמול עברתי חוויה מרטיטה בחברת בני משפחתי, שברצוני לשתף בה את קהל קוראי. נכדי אלעד זכריה, בהיותו תלמיד בישיבת פתח תקוה, התמיד בכיתות י"א וי"ב בישוב מגוריו "שערי תקוה" להצטרף לקבוצה בשם "אחרי" שהכשירה עצמה באימונים קשים לשרת בעתיד ביחידות מובחרות.

אלעד סיים לימודיו התיכוניים, ולמד שנה וחצי במכינה התורנית "עוצם" ביישוב נוה (בעבר בעצמונה). זיכנו הקב"ה ונכדי הצטרף לגדוד ידוע בחטיבת הצנחנים. דור שלישי בחטיבה, אביו (חתני) שמוליק, כיום עוזרו של הרב בשערי תקווה ומורי בקהילה התימנית במקום, שרת בעברו, בתום לימודיו בישיבת כפר הרוא"ה בגדוד 202. אתמול הזדמנו כולנו, אי שם, בשטח חולות בדרום הקרוב, לצפות בצניחה הראשונה.

 

 

חם, לח, אבל הציפייה מקילה על התנאים. מטוס התובלה הראשון מגיע, בודק את השטח, בודק את עוצמת הרוח וממשיך בסיבוב באוויר, המתח גובר. בתוכי אני מקווה שנכדי לא שכח לומר את תפילת הצנחן אותה חיבר הרב שלמה גורן שצנח בעצמו.

העיניים נשואות אל על המטוס מופיע שנית ו… הופ דמויות קטנות מופיעות משני צידי המטוס, 21 :22: 23 (אני סופר כאילו אני יצאתי מדלת המטוס) וב"ה כל המצנחים נפרשים היטב, אט אט הדבוקות מתקרבות לקרקע. תפילתי שאלעד נכדי יזכור להצמיד רגליו היטב ולהתגלגל כראוי בחול. מטוס נוסף, ועוד אחד – עשרות עשרות של מצנחים וכולם פתוחים היטב.

 

 

הזמן עובר באיטיות ואט אט מגיעים הבחורים המצנח המקופל והארוז על גבם, כובע הפלדה בידם והבגדים רטובים מזיעה. בחורשה נפתחות חגיגות המפגש ומיטב מטעמי הבית ושתיה קרה מגישה כל משפחה לצנחן הפרטי שלה. בדבוקה הבאה אני רואה מרחוק צנחן מחייך ומאושר, כן זה נכדי, חיבוק אמיץ, הדמעות (שלי) זולגות ואנו נעמדים לסדרת צילומים. שלוש הדורות, המשפחה האישית ההורים שתי האחיות והאח. וכמובן כל האחיינים שבאו לראות את הדוד האהוב צונח.

הזמן קצר חייבים לחזור לרכבי ההסעה, והנה שתי הפתעות נוספות ואמיתיות. האחת, כמה וכמה מניינים לתפילת מנחה מתארגנים בחורשה ולידה, אני עומד נפעם כמה רבים מהצונחים וכמובן בני משפחותיהם הינם שומרי מצוות. ההפתעה השניה עבורי כשאני משוטט בין המשפחות רבות מהן מדברות אנגלית. הסקרנות האישית פועלת ואיני מתבייש לשאול, כן אלה משפחות שעלו ארצה מקהילות בארצות הברית ואותי זה מרגש.

נכדי היקר! סיים את הקורס בבריאות ובהצלחה, כן בהמשך זה נהיה יותר קשה, צניחות עם ציוד (שק חזה) צניחות לילה וכד'. אי"ה אצטרף אליך לסיום מסע כומתה (אדומה), "רק" למעלה מ-60 ק"מ, ואז הטקס הכה מיוחל בגבעת התחמושת שבירושלים עיר קודשנו.

בהצלחה, רגשתני ותודה לבורא עולם שזיכני.