ברקע ציון שנה למתקפת השביעי אוקטובר, למניינם, כותב הבוקר עזרי טובי דברים חשובים מאד: "אזהרת צפייה: היום לפני שנה חווינו את אחת המכות הכואבות ביותר. עברה שנה והפרצופים והחיוכים לא משהו מזיכרוננו. מכיוון שמדובר בפצע כואב ומוגלתי, חשוב שנהיה זהירים מאוד. כשאנחנו חושפים את עצמנו ואת רגשותינו להצפה רגשית חוזרת בצפייה בסרטוני התיעוד הרבים מאותו יום קשה".
לדבריו: "אמנם סרטונים אלו מעוררים אותנו מבחינה רגשית, אבל אין הרבה רווח בצפייה בתכנים שמוסיפים בנו צער וכאב, אם הכאב הזה לא מתועל לעשייה חיובית ונחישות פנימית. גם כך השנה האחרונה הציפה אותנו בכאב עצום שקשה מאוד לעכלו. נרכז עכשיו כמה שיותר בבנייה וצמיחה של העם שלנו, של עצמנו, מתוך הכאב הזה".
"לכן אני ממליץ לכם לברור בקפידה את התכנים שאליהם החלטתם לחשוף את נפשכם העדינה. כך לפחות אני עושה בעצמי. המטרה היא לגדול מהיום הזה ולא להישבר ממנו. יהי זכרם של אחינו, אחיותינו וחיילינו, ברוך".
עוד באתר:
כל כך נכון, כל כך מדויק. וגם אני מצטרף להנ"ל. הרבה פעמים אני מטיף פה לדברים אבל מי אני בכלל? פה אני מרגיש באמת, אני יכול לתת לדבר על הדבר הזה. ממני תראו וכן תעשו. אני מאז שנה שעברה, מאז השבעה באוקטובר, ממש לא נחשפתי לחומרים. קשים או חצי קשים, עצמתי את העיניים, סתמתי את האוזניים, לא מחוסר רגישות כמובן, אלא אולי מעודף רגישות או מרגישות או מרצון לשמור על אנושיות.
ואל תגידו לעצמכם שזה הדרך שלנו להשתתף, ואם אנחנו היום לא נראה סרטונים קשים, שנה אחרי, אז אנחנו לא חלק מהצרה, מהכאב, מהאבל. לא, לא, זאת לא הדרך.
האזינו לדברים מתוך תוכנית הבוקר 'התעוררות' בהגשת ידידיה מאיר ברדיו 'קול חי':
