רחל פסטג, שוחחה בתכנית 'עניין משפחתי' עם בתיה רובין, אמו של עמיחי הי"ד, אשר נפצע אנושות בקרב בשמחת תורה ונפטר כעבור שלושה ימים בכ"ה בתשרי תשפ"ד, כאשר היום בעצם הוא יום היארצייט הראשון שלו.
רובין סיפרה: "עמיחי הוא הבן השלישי שלנו, מתוך שמונה. אדם שבנה את עצמו לאורך השנים, גם בתורה, גם במידות. אני חושבת שהיו שתי תכונות מרכזיות שלו, הוא ידע לשים לב לכל אחד, במיוחד לאנשים שבצדדים. ידענו שהוא רגיש לכולם, ושהוא ככה מאוד בחברה, אבל הרגישות המיוחדת הזאת, אני חושבת, הבנו את העוצמות שלה, ובכמה לבבות הוא נגע וישיר חותמת רק אחרי שהוא נהרג".
היא משתפת: "בעצם אנחנו שומעים סיפורים על סיפורים, באמת מאות. כמה משמעותי הוא היה, איך הוא היה מצליח לראות גם אנשים שהם לא בחבורה הקרובה שלו. כבר בגיל מאוד מאוד צעיר, שרואה שהם בצד, שרואה שהם לבד, ונגיד בבית הספר היסודי מגיע תלמיד חדש, לא בגיל, לא בכיתה שלו. שנה או שנתיים מתחתיו והוא מספר לנו, "אני עומד בצד לבד, ופתאום יוצא באמצע המשחק כדורגל, הוא ניגש אליי, מציג את עצמו, מכניס אותי לתוך המשחק, וזהו, מאותו רגע לא הייתי לבד, לא הרגשתי בודד".
עוד באתר:
לדבריה, "הסיפורים האלה חוזרים על עצמם ממש לאורך כל השנים, עם המון המון סיפורים מאוד חזקים מהצבא שלא ידענו, שהוא נשאר שבת, כי הוא אמר "אני אשאר, אני אתנדב", הוא ויתר על חג השבועות. הוא ראה חייל עצבני בצד, לא מהמחלקה שלו, לכאורה, לכאורה לא קשור, אבל הוא תמיד שם לב לכולם".
בתיה רובין הוסיפה וסיפרה ב'קול חי': "מצאנו לזה חותמת שלו במחברת שחזרה אלינו מהצבא, איזו מחברת כזאת שהייתה לו בתיק, שבעמוד הראשון, בשורה הראשונה, הוא כתב לעצמו, אני חושבת, משפט שהוא כנראה היה המוטו בחיים שלו, לשים לב קודם כל לאדם שמולי ותמיד לכבד. ובאמת זה היה קו מאוד מאוד חזק באישיות שלו".
"היתה לו הארת פנים לכל אחד. הוא למד בישיבה בפתח תקווה כמעט ארבע שנים, עד הגיוס. הוא התגייס בגיל יחסית מבוגר, 22 פלוס. שם אנשים ברחוב מספרים עליו, אנשים מהפלאפל לירקן, אישה מאיזה בוטקה קטן, אנשים שיושבים שם בצד בחוסר מעט, כאילו, ידעו מי זה. הכירו אותו, כאילו, תמיד הירקן. פגע בפנים, דיבר, הרים אנשים שהרגיש שהם נופלים, האלמנה שהוא התקשר אליה, שגרה בבניין שלו בישיבה, להגיד שנה טובה, אפילו שהוא כבר לא היה שם, שהוא כבר היה בצבא. זאת אומרת, באמת אדם שרואה את כולם", אומרת האם.
"אני חושבת שהדבר השני שנתן לכל זה לקרות בלי לתת לצד השני תחושה שעושים לו טובה, זו ענווה. הוא היה ענוותן גדול, גדול, הוא עבד על המידות שלו. וענווה הייתה המידה הבולטת שלו, ברמה שאני בתור אימא, לא, אף פעם לא נתתי לזה שם, אבל ידעתי שאם אני מתלהבת מאוד ממשהו שהוא עושה, מהצלחה שלו, הוא יפסיק לעשות אותו. או לפחות לא לעשות אותו לידי, אני נזהרתי. בלי לתת לזה שם, רק אחר כך הכל מסתדר, שבעצם אתה נזהר כדי שהוא לא יפסיק, כי אם הוא שומע יותר מדי שבחים, הוא נעלם".
עוד גילתה האם לאחר פטירתו כי "הוא הסתיר. הוא היה גדול בתורה, תלמיד חכם עצום. לא ידענו עד כמה, רק עכשיו, אחרי שהוא נהרג, גילינו בחדר שלו קלסרים מסודרים עם המון-המון דברי תורה, שאנחנו ברוך השם זוכים להוציא כל שבוע, פרשת שבוע. הוצאנו הגדה של פסח מיוחדת, שהיא בנויה בעצם על לימוד שלו, של שנים. גם שהוא, חברים שלו אמרו שהם ידעו שהוא לא מדבר הרבה, בבית מדרש עכשיו פינה בסוף, אבל אם הוא היה מדבר, אז או שהוא היה הופך הכל, או שהוא היה מסכם לכולם בתמציתיות, במשפט או בשניים, מה שהם למדו הרבה זמן. אבל אם הוא היה מרגיש שהוא מלמד והוא לא לומד עם כולם, הוא היה שותק".
"לא ידענו את זה. אנחנו מאוד מאוד שמחים בזה היום, ומחכים ומרגישים זכות גדולה, שהפרש בחוץ זיכה אותנו להיות ההורים שלו", אמרה האם השכולה.
האזינו לראיון המלא של בתיה רובין לרחל פסטג ב'עניין משפחתי' ב'קול חי':
