זכורים לי היטב ימי הלחימה על ירושלים ביוני 1967. הייתי אז סטודנט צעיר לרפואה ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז, המראות מבית החולים "הדסה" שם למדתי, נחקקו היטב בזכרוני. אולם הכניסה לבית החולים הפך לחדר מיון גדול כשעל המיטות המאולתרות ועל הרצפה שכבו בצפיפות רבה עשרות פצועים. באפלולית שנכפתה על בית החולים לא ניתן היה לזהות בקלות את זהותם.
אני זוכר היטב את התדהמה שאחזה אותי כשראיתי כי בין הצנחנים הפצועים שוכבים ליגיונרים ירדניים פצועים גם הם. לכאב ולסבל אין שפה ואין לאום והמחוות ההדדיות האנושיות הקטנות בין הלוחמים הפצועים משני הצדדים, שעד לפני שעות אחדות ניסו להרוג האחד את השני, נראו לי כלקוחים מתוך מחזה סוריאליסטי.
זכור לי במיוחד דיון לו הייתי עד שהתקיים בין רופא לאחות אשר מיינו את הפצועים והיו אמורים לקבוע מי יהיה הבא בתור להכנס לחדר הניתוח – אחד "משלנו" או אחד "משלהם"? ההכרעה המוסרית היתה ברורה: לחדר המיון יכנס ראשון מי שמצבו הרפואי קשה יותר, מי שמצבו הרפואי אינו מאפשר לחכות, מי שחייו תלויים על בלימה, גם אם הוא ליגיונר ירדני.
עוד באתר:
השעור באתיקה רפואית שלמדתי אז נשאר אתי עד היום.
נזכרתי בימים רחוקים אלו בהקשר לעובדה כי אחותו של בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק (חולת סרטן בת כ-60 שהגיעה לטיפול בישראל לפני כשבועיים, מערכת ד.א.), כמו גם בתו של בכיר חמאס איסמעיל הנייה (שטופלה בבית החולים "איכילוב" ושוחררה), מגדולי אויביה הרצחניים של מדינת ישראל, התקבלו לטיפול רפואי בישראל.
"מה ההצדקה לעמוד מנגד, באפס מעשה, ולתת לאדם למות כשבידיך הידע והכלים להציל אותו ממחלה ממיתה?"
התגובה הרגשית הטבעית היא זו של דחייה מוחלטת: מה לעזאזל הם מחפשים אצלנו? מדוע הם שולחים אלינו את בנות משפחותיהם לקבל טיפול רפואי? הרי רק לפני שבועות ספורים בלבד הם הרגו בנו ללא רחם. הם קוראים מדי יום להשמדתנו ולו רק היו יכולים היו מביאים הרס ואבדון על כולנו.
אם כך נעשה לא נהיה טובים מהם. אם נשמר את התרבות השבטית של "דם תחת דם" נאבד את היתרון המוסרי שלנו על אוייבינו הרצחניים. במלחמה למרבה הצער יש צורך קיומי להרוג את אוייבך כדי לשמר את חייך, את חיי בני משפחתך ואת מולדתך. אך מה ההצדקה לעמוד מנגד, באפס מעשה, ולתת לאדם למות כשבידיך הידע והכלים להציל אותו ממחלה ממיתה?
העובדה שראשי החמאס מודים בעליונותנו הרפואית, בולעים את גאוותם ולמרות ביקורת ציבורית בצדם שולחים אלינו לטיפול את הקרובים להם ביותר יכולה וצריכה לשמש ראש גשר של שלום. בתי החולים בישראל חייבים להשאר "נמל מבטחים" לכל מי שמגיע אליו פצוע או חולה גם אם הוא אויב פלשתינאי.
בחיי המקצועיים למדתי, כי במשפחה פלשתינאית שאחד מבניה או בנותיה חייב את חייו לרופאים ישראלים יש הערכה וכבוד כלפינו, המחליפים את השנאה. מי יודע, אולי בכך תיסדק ולו במעט גם השנאה היוקדת נגדנו במשפחותיהם של אבו-מרזוק והנייה.
