ממתק לשבת: אל תהיו קשוחים כי כל מילה מיותרת

חיים היה מבין האלה שהחיוך והאושר בחיים פחות היה מנת חלקם..

בפנים זעופות כשהיה פוגש את חבריו או את שכניו, והם בשביל לנסות לעשות לו טיפה טוב על הלב…

"חיים, בוקר טוב, צדיק, מה שלומך"?

"שיהיה לך יום טוב"…

וחיים, כמו חיים הידוע והמוכר, היה מפטיר שלום ותודה בשפה רפה, וממשיך הלאה לשגרת יומו..

עד ש…

פגש אותו הרב יצחק, אחד מידידיו לשעבר אשר ידיו רב לו בטיפול נפשי, וסנט בו:

"חיים, מה שלומך"?

"שמעתי שלא כל כך בסדר, במה אני יכול לעזור"?

חיים, הסתכל על חבירו ופרץ בבכי..

"יש מישהו שפגע בי מאוד לפני מספר שנים, וקשה לי מאוד למחול לו, זה היה באופן פומבי שהוצרכתי עקב הפגיעה הזו לעזוב את המקום בו הייתי, וגם אשתי עזבה את מקום העבודה ומאז אנחנו לא מסתדרים, ו… בלגן אחד גדול ושלם שאינני יודע מתי יבוא על מקומו בשלום".

הרב שמע והפנים, אך אמר לו אני רוצה לספר לך משהו ותחשוב על זה..

מה הוא סיפר לו?

הבה ונראה יחד בפרשת השבוע שלנו (ח,כ- כא):

" וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ, וַיָּרַח ה' את רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

שואל כאן הגאון ר' אביגדור מילר זצ"ל (שיחות ר' אביגדור על התורה) שאלה מהותית – איך הריח ה' את ריח הניחוח? מהי אותה הרחה עליה דובר בפסוקים?

הבה נקדים לזה מדרש (תנחומא נח,יא):

"אמר ליה נח רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול, אמר ליה לאו – נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם".

עומד נח ביציאתו מהתיבה, אחרי הקטסטרופה הגדולה האיומה בהיסטוריה, הקב"ה אומר לנח ולבניו "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (שם,ט,א) ונח דואג ומיצר, לשם מה עלי להתחיל מחדש לעסוק בישובו של עולם? וכו', ואז הוא מקריב לה' קרבנות, ומבקש רחמים וחסד, אנא ה', רחם על בריותיך, ואף אם יחטאו לפניך אל תביא עוד על העולם אסון שכזה..

ובזה לכאורה יגמר העניין…

אבל הקב"ה לא חשב כך, הוא ראה בנח הצדיק אדם שמראה את הכנעתו ונאמנותו להקב"ה וכפי יכולתו הוא מנסה לרצות אותו, וכביכול אומר לו הקב"ה "די לי בזה", אני מריח את ריח הניחוח הזה שהעלית לפני, ואני מתפייס בזה, בזכות מעשיך שעשית לפי כוחך, אני מקבל את בקשתך, וכאמור זה לימוד עבורנו, איך להתנהג כלפי זולתנו, ה' מלמד אותנו יסוד, אפילו הבעה קטנה של פיוס שאין לה כל משמעות ממשית כלפינו, עלינו לקבל אותה כפיוס ולהתרצות על ידה.

עד היום חשבתם שמי ש'בקלות' מתפייס ומוחל על עוולה שעשו לו, הוא טיפוס 'חלש', סוג של אדם בלי אישיות בריאה, אחד שאינו יודע לדרוש מה בצדק מגיע לו, אבל באמת 'אדרבה' זהו האופן שבו ה' רוצה שננהג, וכו'".

ובינינו אל תהיו קשוחים כי כל מילה מיותרת, וח"ו מי לא רוצה לזכות "לריח ניחוח"?

בואו ותשמעו סיפור מה מקבל אדם שמעביר על מידותיו סולח ולא מקפיד אלא עובד על זה שחייו יהיו כמו אותו ריח ניחוח (פלא דורש ח"ב עמוד ש):

"מעשה בתלמיד חכם אחד בבבל שלא זכה לפרי בטן, מדי יום היה יוצא מביתו לבית המדרש והוגה בתורה הקדושה כל היום, והתקיים בו הכתוב (תהלים קיט, צב): "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

האשה הייתה יושבת לבדה בבית שקועה ביגונה, היא הייתה שופכת שיח מקירות ליבה לפני בוראה, ומדי יום הייתה מסיימת את ספר התהלים, כשהיה הבעל שב לביתו בערב היה מוצא את הסידור ואת ספר התהלים ספוגים בדמעותיה של אשתו הצדקנית.

הזמנים הקשים ביותר היו בימי שבת קודש, מכל הבתים נשמעו קולות של ילדים המזמרים זמירות השבת, ורק אצלם בבית שקט ודממה, הבעל ניסה לנחם אותה ולדבר על ליבה, אבל קשה היה להפיג את צערה הגדול.

בליל שבת אחד הוא שר "אשת חיל" כהרגלו ועמד לקדש על היין, בינתיים ניגשה האשה למטבח, הניחה את מאכלי השבת על גבי מגש גדול ונשאה בידיה את המגש לשולחן השבת, בדרכה לשולחן היא מעדה, המגש נפל על הארץ, וכל המאכלים התפזרו, המרק נשפך ויצר שלולית דביקה.

מה יהיה עכשיו? מה יאכלו? הבעל לא אמר מילה ולא הוציא אנחה אחת, הוא ניגש אל אשתו וסייע לה לקום על רגליה. לאחר מכן שב אל השולחן ופצח בשירת "אשת חיל" אך הפעם הוא הדגיש כל מילה ומילה וביטה בזה את הרגשתו מעומק ליבו ואת הוקרתו לאשתו. הוא לא שר מהפה אלא מנבכי הנפש.

"אשת חיל מי ימצא", ריבון העולמים זיכית אותי באשת חיל! תודה לך ה', איזו זכות! 'בטח בה לב בעלה'! גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה'. איזו אשה צדקנית, היא גומלת איתי חסד כל ימי חייה, 'פיה פתחה בחכמה', איזו אשה חכמה ונבונה. 'צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל', באיזו חריצות היא דואגת כל מחסורי!"

ואז הגיעה נקודת השיא: "קמו בניה ויאשרוה', אוי, אבא שבשמים! יהי רצון שיתקיים בה 'קמו בניה', שתזכה לבנים, 'ויאשרוה', הם יאשרו שהאשה הזו צדקנית, אשת חיל אמיתית, 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

לאחר הקידוש הם נטלו ידים וישבו לאכול את סעודת השבת, שכללה כמה פרוסות חלה. הוא שר זמירות שבת כהרגלו, בירך ברכת המזון ופנה ללמוד עד שהתעייף ועלה על יצועו.

בשנתו נגלה אליו אביו מעולם האמת ואמר לו: "בני, דע לך שנגזר עליכם להיות חשוכי בנים, אבל כאשר נפל המגש על הארץ, בשמים ראו כיצד לא עלה על ליבך שמץ של כעס והקפדה, בשמים שמעו את שירת 'אשת חיל', ששוררת כפי שלא שרת מעולם, הדבר עורר רעש גדול בשמים, ובאתי לבשר לך בשורה טובה: בעזרת ה' תזכו לבנים ובני בנים.

ולמותר לציין לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, והבית התמלא אורה ושמחה…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

המאמר נכתב לרפואת והצלחת מור זקני ר' עמרם בן זוהרה אלול הי"ו בתושח"י