בני הזוג רבים? זה מה שעומד מאחורי המריבה

כשרוצים לבטא תקשורת נכונה חשוב לא להתמקד בתלונה, וכן להתמקד במה שרוצים שיהיה.

פעמים בני הזוג מתמקדים ב'רע' מה שהיה לא טוב

האיש מזכיר שוב ושוב לאשה כמה היא לא הייתה יעילה בעבר והיא מזכירה לו כמה הוא לא היה רגיש בעבר, וכך הם מגבילים את ההווה ואת העתיד על ידי שהם מזכירים את העבר שלהם.

הם פועלים מתוך גישה ילדותית שאם הם יציגו האחד לשני את החסרונות האחד של השני כך הם יוכלו לתקן מה שהיה לא טוב, למה גישה ילדותית? כי ילד קטן חי עם גישה שאומרת

תציג מה שרע תבכה על הבעיה וההורים יבואו לתקן את הבעיה.

אבל אדם בוגר, לא מתלונן אלא עסוק בלתקן

עסוק בלשפר עסוק בלשדרג.

פעמים בני הזוג בגישה דומה, הם 'מתלוננים' כאילו הם קורבן תמים מסכן וסובל שרק רע לו, הבעל אומר, 'אני לא מבין, למה אני לא יכול לדבר עם אשתי על מה שמפריע לי',

והוא אומר את הדברים בתמימות רבה, נראה נעים נחמד ולא מבין למה אשתו לא רוצה לדבר אתו.

אבל אם נבדוק עם אשתו נראה שהיא לא רוצה לדבר אתו, כי כשהוא מדבר הוא לא מוכן להקשיב הוא רק רוצה להשמיע

הוא חוזר על הדעה שלו מס' פעמים הוא מכביד בשיחה הוא מאשים ומתקיף…ואז הוא אומר שהוא קורבן תמים שלא מבין למה אשתו לא מדברת אתו…

הם מתרכזים בעבר והופכים את העבר לחזות הכל, הם בלי לשים לב באותה גישה משחזרים את העבר, הם מצד אחד היו רוצים להתקדם אבל מצד שני הם מקבעים את העבר שלהם.

הם לא רוצים את העבר, אבל מרוב שהם מזכירים מהם שהם לא רוצים הם מקבעים את מה שהם לא רוצים

 

בתקשורת יעילה נכונה ומקדמת בין בני זוג חשוב לא להתמקד בתלונה 'למה האישה לא בסדר, למה הבעל לא משתף פעולה', אלא מה אנו רוצים, מה אנו מצפים, וגם לאמר בקיצור, לא להלאות בהרבה מידי פרטים… פעמים האדם בכאב ובמצוקה, הוא מאוכזב הוא מדבר מתוך הכאב הוא מדבר מתוך התסכול הוא מדבר מתוך האכזבה והחוסר אמון, את מה שהוא מרגש את זה הוא מבטא.

נביא כאן את דברי השערי יושר, בהקדמה של 'שערי יושר'.

כתוב בפרשת כי תשא, בשעה שראה משה רבנו שבנ"י עשו את העגל, הוא מיד שבר את הלוחות. מה הסברא בזה

למה הוא שבר את הלוחות, צריך לתקן את האנשים, אבל למה לשבור את הלוחות?

וגם כאשר משה רבנו ביקש רחמים על עם ישראל וגם כאשר משה רבנו ביקש לוחות שניים, לא מצינו שאמר הקב"ה למשה רבנו, מי אמר לך לשבור את הלוחות, למה שברת? אין כזו שאלה, למה?

משה רבנו עשה טוב לשבור את הלוחות עד שאמר הקב"ה 'יישר כוחך ששיברת את הלוחות.

מה היה שם? אומרת הגמ' בעירובין (נד) ללוחות הראשונים הייתה מעלה גדולה, היו לומדים מהלוחות הראשונים ואז היו זוכרים את כל התורה כולה! לא רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל פה. הלוחות הראשונים האותיות מם וסמך היו בנס עומדים ועוד יותר בירושלמי כתוב שאת כל התורה שבעל פה היו יודעים מהלוחות את כל התורה כולה

אבל בגלל שהם חטאו בעגל אז הם ירדו מהדרגה שלהם, לפני חטא העגל השלימות שלהם היתה כמו של אדה"ר לפני חטא עה"ד

אחרי חטא העגל הם נפלו, נפלו נמוך… להרבה מידות ותכונות רעות ושליליות.

אם הם היו מקבלים את הלוחות הראשונים הם היו יודעים את כל התורה כולה, ולהיות אדם שמכיר את כל התורה כולה אבל עם מידות רעות זה מסוכן, כי כך האדם מצדיק כל רוע בק"נ טעמים

הוא מסביר למה כל טעות שלו היא טובה

הוא יכול להוכיח שכל חסרון שלו זו מעלה הוא מוצא פסוקים ומעוות את הפרשנויות ומפרש כפי נטית המידות הרעות שלו.

לכן אמר משה רבנו, כעת נשבור את הלוחות האלה

אנו צריכים לוחות שניים, לוחות של 'פסול לך לוחות' ש'כתבם על לוח ליבך'. שאתה כותב את התורה על חדרי הלב שלך.

וזה דורש 48 קניינים שהתורה נקנית בהם, זה לא בא בקלות זה לא מגיע ברגע זו לא לחיצת כפתור, זו עבודה.

לכן אמר משה רבנו אם הם ירדו בדרגה הלוחות הראשונים הם טובים מדי וזו עלולה להיות סכנה

אם יבטאו את הלב המקנא מתוסכל מאוכזב שונא וכועס באמצעות פסוקים ומקורות, וזה רוע מסוכן, זה רוע שהאדם לא מודע שמצפן והמצפון שלו מעוות לגמרי.

לכן לוחות שניים דורשים עבודה של האדם, עבודת השם כדי לזכות לכתרה של תורה.

וכפי שרואים כיום,  הרבה אנשים מנסים לצטט פסוקים רמב"ם ועוד כל מיני מקורות, והם מצטטים בצורה מעוותת לא נכונה והם מצטטים את הפסוקים כדי להשפיע על ההמונים, על עמי הארץ, להשפיע עליהם שצריכים להתיישר לתרבות עולם החומר תרבות על חשבון היהדות.

הם לא עושים את זה ממקום ענייני אלא ממקום של קידום המעמד שלהם בפוליטיקה או בתקשורת

ודבר נוסף הם גם מעוותים את הפסוקים ואת המקורות שהם מביאים.

לכן מי ייזכה באמת לתורה, מי באמת יבין את התורה, לא יאמר חצאי פסוקים בלי ההקשר שלהם, רק מי שיעבוד על המידות שלו.

זו הסיבה שמשה רבנו שבר את הלוחות

נחזור לעניין השלום בית, הבעל או האשה עלולים בהרבה מקרים לאמר אמירות שנשמעות הגיוניות, אבל זה לא יעיל לא עובד ולא מקדם, מה שלא מקדם וממשיכים לאמר את זה, זה בעצם גם לא הגיוני, זה רק נשמע הגיוני, נשמע הגיוני לאשה שהיא אומרת לבעלה 'למה אתה לא חוזר הביתה כמו שאמרת'.

נדמה לה שהיא אומרת משהו הגיוני, היא מדברת מהתסכול וכאב וזה מובן, והיא נראית לעצמה בעיני עצמה כהגיונית.

אבל זה רק נדמה לה, היא בעצם רואה רק את הסיפור שלה, ועל בסיס הסיפור שלה היא מגיעה בתלונה

אבל היא לא רואה מה היא עושה שבגלל זה בעלה החליט לא להגיע הביתה, אולי בעלה גם היה רוצה להגיע הביתה אבל יש כ"כ ביקורות ואי נעימות שלכן הוא לא מגיע.

כלומר ההיגיון זה להיות מודע לכל חלקי המציאות ולא רק ההרגשה של האדם ועל בסיס זה לנתח את המציאות

לא מנתחים את המציאות על בסיס חלקי מידע.

אבל האדם המתוסכל והמאוכזב רואה את הכאב שלו ועל בסיס זה הוא מגיע למסקנות.

ואז הביקורות מייצרות אווירה של 'חוסר סיכוי' לשיפור המצב.

הביקורות והטרדות מתמקדות בעבר ויוצרות חוסר תקווה.

ברור שצריכים לדבר על המציאות אבל להפוך את הכאב לצורך , ואת העבר לרצון, לא לאמר:  'כמה פעמים פגעת בי  אלא יותר נכון לאמר בגלל שבהרגשתי נפגעתי הרבה בעבר, וכיום אני לא רוצה להגיע למקום כזה

אם מפריע לך משהו מפריע לך עניין מסוים, נדבר עליו אבל חשוב לי שלא יהיו פגיעות ועלבונות, כן הייתי רוצה להגדיר יחד את הכללים של התקשורת בינינו'.

עדיף להתמקד בשיח במה שאנו רוצים שיהיה בהתנהגויות העתידיות ולהציע דרכים לשיפור ההווה.

תלונות ממקדות את האדם בכאב ולא בתקווה.

פעמים האדם נראה כאילו הוא שואל שאלות, אבל הוא לא שואל הוא מתקיף בצורת שאלה.

הבעל שואל למה את לא חושב על ההוצאות של הבית

למה את לא חוסכת למה את קונה בלי חשבון…

זה נראה כאילו שהוא שואל אבל באמת, הוא לא מחפש תשובה הוא מחפש להתקיף שום תשובה לא תרצה אותו

הוא החליט שהוא רוצה להתקיף, כשהוא שואל שאלה הוא לא שואל אלא הוא מחליט מתריס ונאבק.

אין פה שאלה יש כאן תלונה למה אתה לא יכול לעזור לי?

זו לא שאלה… זו  תלונה.

היא כאילו שואלת, למה אתה לא משקיע בחינוך הילדים? זו לא שאלה זו  תלונה!
זו הסוואה כאילו יש כאן שאלה.

רוצים לתקן רוצים לחדד את התיאום ציפיות, נהדר אבל לא על ידי תלונה ולא על ידי שאלה שהיא בעצם תלונה ולא שאלה.

תלונות פוגעות במורל במצב הרוח ומייצרות התגוננות

אפשר כן להגדיר את הבעיה ולהקדים, אנחנו לא מחפשים להאשים אלא להגדיר את המצב כפי שאנו רואים אותו וכעת מהמקום הזה השאלה הבאה היא

מה אפשר לעשות שנינו כדי שהמצב ישתפר?

להגדיר מה רוצים…

אנשים פעמים אומרים, 'מה אסור לי לאמר מה שאני מרגיש'…

התשובה היא – בהחלט מותר לך לאמר מה שאתה מרגיש!

תאמר!

אבל השאלה היא איך, ממקום של התקפה ופגיעה או ממקום של רצון לתקן

יש סגנון של 'אני מרגיש מתוסכל ואני רוצה למצוא פתרון שמתאים לשנינו' זו אווירה של רצון ליצור שיתוף פעולה

ויש 'אני מרגיש מתוסכל נמאס לי אני לא פראייר והמצב הולך להשתנות' זו כבר אמירה של איום מה שמכניס את הצד האחר לחרדה התגוננות והתקפה. אנשים אומרים 'מה אסור לי לאמר מה אני מרגיש' התשובה היא תגיד מה שאתה רוצה אבל יש מחיר לכל אמירה…

ההגדרה היותר טובה היא לא 'תלונה בצורת שאלה' אלא שאלה חכמה, 'איך אני יכול לאמר מה שאני מרגיש וכואב לי לא להעליב וכן לפתור את הדברים'.

הנכון הוא לפרט את הרצונות להבהיר מה כן רוצים ואז לראות איזה פעולות עתידיות אפשר לעשות כדי ליצור חוזה  שת"פ  מו"מ שמתאים לשני הצדדים.

אנחנו שני שותפים שמחפשים את טובתו האחד של השני.

כך נוכל להגיע לשיתוף פעולה לאחדות לה משמעות.

אז כן צריך לבטא את הרגשות אבל 'איך'.

כמו שבגוף האדם יש כאב פיזי זו התראה ואיתות שיצר הקב"ה בגוף האדם שמעורר את האדם לשים לב למצב הבריאותי שלו, הכאב מעורר את האדם לשאול שאלות.

כך הכאב הרגשי דורש מענה ופתרון.

האדם מרגיש אשמה, תסכול, אכזבה, כעס כל זה עדות להצטברות הרבה תחושות הרגשות וכדאי שהאדם לא יגיע למצב של כל מיני תגובות אוטומטיות כל מיני רפלקסים של רגש מחשבה דיבור והתנהגות שלא משרתת את האדם ואפילו פוגעת באדם, צריך האדם לקחת אחריות ולפתור את הבעיות הרגשיות שלו.

הבעיות הרגשיות של האדם הן עדות לכך שהאדם לא רואה את המציאות בצורה נכונה

האמת היא שכל מה שברא הקב"ה לטובה הוא ברא

אם יש לאדם זווית ראיה שלילית הוא גם סובל מהרגשה שלילית

אם יש לאדם הרגשה רעה זה סימן וזו עדות למערכת חשיבה מעוותת זו עדות לעינים שלא רואות נכון וטוב את המציאות.

לכן כן חשוב לתפוס את הרגשות, לזהות רגשות, לדבר על הרגשות אבל בצורה חכמה.

לא להכחיש, לא להדחיק, לא להתעלם וגם מצד שני לא להעצים ולא להגזים.

יש אנשים שמחפשים לבטא הרגשה כדי להפיל את האחר

'אני מרגיש מתוסכל – ואתה אשם בזה'.

כלומר הבעת ההרגשה היא לא כדי לפתור בעיה אלא כדי לשלוט על הצד האחר.

לפעמים האדם בשם ההרגשה מאשים את האחרים

אני מרגיש שאת לא מספיק משקיעה בילדים

אני מרגישה שאתה לא מספיק אמין שאפשר לסמוך עליו.

ההרגשה היא פועל יוצא של חשיבה וחשיבה היא זווית ראיה חלקית של המציאות, תמיד.

ולכן הענווה, הכרת המציאות שאנו לא רואים את כל המציאות היא חלק מהפתרון למציאת חוזה שמתאים לשני הצדדים.

אולי בעיניים שלו היא לא מספיק משקיעה בילדים אבל בעיניים שלה היא השקיעה בעבר וגם בהווה

אולי יש להם הגדרות שונות מה נקרא להשקיע בילדים

אולי יש דברים שהיא עושה והוא לא יודע או שהוא כן יודע אלא שלא יודע כמה זה קשה…

ההרגשות שלנו אודות 'האחר' זו פרשנות שלנו את האחר.

כשהיא אומרת אני מרגישה שאתה… היא בעצם אומרת פרשנות זה לא נקרא לבטא רגשות…זה נקרא שהאדם מפרש את האחר, לא מועיל לאמר 'אני מרגיש' ואז להדביק תווית על משהו אחר.

אני מרגישה שאתה יותר מדי קשור לאמא שלך זו לא הרגשה זו  פרשנות.

אמירה נכונה ומדויקת יותר היא  קשה לי עם הקשר שיש לך עם אמא שלך כי אני מרגישה שזה מתערב לנו בחיים הייתי רוצה שניצור גבולות שמתאימים לשנינו.

אמנם נכון שדרוש אומץ כדי לחשוף את ההרגשות

דרוש אומץ שהאדם יהיה מוכן לאמר אני מרגיש אני מצפה אני רוצה, האדם חושף את הרגשות שלו, ואז הוא עלול להיפגע

הוא עלול לסבול מכך שפוגעים בו פעמים במריבה בני הזוג משתמשים בנשק לא קונבנציונלי הם מאשימים את האחר או מזכירים לאחר מה שהוא שיתף בזמן רגוע בזמן של שלווה ואמון…אמנם זה לא הוגן לא נכון ואפילו רע.

אבל כן זה קורה, בכל אופן נכון שהאדם יבטא את הצרכים ורצונות ויגיעו לעמק השווה מאשר שכל אחד יהיה תקוע בכאב שלו ולא ידברו ולא ייפתרו את הבעיה בצורה שמתאימה לשני הצדדים.

 

עוד נקודה פעמים האדם  עושה דרמות.

השפה שלו היא טעונה מבחינה רגשית, התגובה למציאות היא  קיצונית.

הבעל אומר אני מרגיש שאני משתגע. אני מרגיש שאת לא נורמלית.

אמירות קיצוניות מעוררות תגובות קיצוניות.

הבעל אומר 'אני מגיע הביתה ואני משתגע מחוסר הסדר, אנשים לא נורמליים איך הם חיים בכזה בלאגן'…

או שאדם אומר 'אני מרגיש שאני משתגע' הוא משתלט על האווירה הוא מאיים על בני הזוג ובני המשפחה עם הרגשות הקשים שיש לו.

אם האדם מבטא את הרגש בעוצמה רבה מדי זה לא מעורר אצל האחר אמפתיה אלא מעורר התנגדות! כי זה מעביר מסר שאם אתה כ"כ סובל כנראה אני אשם בהרגשה שלך.

פעמים בני זוג כמו עושים מאבקי כוחות ותחרות מי יותר סובל למי יותר קשה.

במקום שהם יטפלו ברגשות שלהם, במקום שייקחו אחריות על הרגשות שלהם, הם מאשימים את האחר ברגשות שיש להם.

 

בני זוג לא מחפשים לפתור את הבעיה, בני זוג מחפשים לנצח, ולכן כל פתרון אפילו החכם ביותר, הוא לא נותן מענה, בני זוג במאבקי כוחות, 'מי יותר משקיע למען השלום בית', הוא מסביר שהוא עובד ועם הילדים והיא מסבירה שהוא לא עובד מספיק וגם לא מספיק עם הילדים, הוא ינסה לשכנע אותה היא תנסה לשכנע אותו.. זו טעות בגישה, הם כבר נכנסו לאווירה לא נכונה! זהו, זה לא יעבוד! בוודאות! למה, כי הם במאבקי כוחות, הם לא בניסיון לפתור בעיה אלא להכניע, לנצח, לכן זה לא יעבוד, הם לא צריכים פתרון הם צריכים דרך, הם צריכים יחד לחשוב על 'כוון' איך פותרים את הבעיה למען השלום בית. הם צריכים יחד לחשוב הם צריכים יחד למצוא פתרון. הם צריכים יחד לחשוב על הכאבים על התסכולים על יחד לחשוב מה עושים, יחד לחשוב מי רוצה מה רוצה כמה רוצה, הם צריכים יחד לחשוב על מה מפריע ואיך מוצאים פתרון משותף, הם צריכים לנהל שיח שהגדרתו הוא: שהוא מבין אותה , והיא מבינה אותו ושהם יחד מחפשים פתרון המתאים לשני הצדדים! כשהוא אומר שהיא הבעיה, או הפוך הם לא מחפשים דרך לפתור בעיה, הם מחפשים למצוא פתרון חד צדדי, פתרון כזה לעולם לא יעבוד, הוא תמיד ייכשל, לעולם לא יעבוד פתרון חד צדדי. והגישה צריכה להיות כואב לי, כואב לך כעת נחשוב על פתרון לשנינו. כואב לשנינו מה שנינו יכולים לעשות כדי לפתור את הדברים. שיחה שמתחילה כשיחה של האשמות, לא יהיה שם פתרון. פתיחה קשה היא סוף קשה. אנו חייבים לעצור שיחות קשות, לעצור כמה שיותר מהר. אם לא נעצור את השיחות הקשות, הסוף יהיה קטלני. שיחה קשה היא שיחה של ביקורת של האשמות של תלונות, כאשר אנו פונים לאחר בצורה גלויה או סמויה, 'את לא איכפתית, את לא רגישה אתה לא מתעניין, אתה לא מבין מה זה משפחה, היא אומרת לו, ניסינו כ"כ הרבה פעמים ואנו לא מגיעים לפתרונות, אני לא רואה איך נפתור את הבעיות', המסר הסמוי הוא שהוא אשם בבעיות, ביקורת היא לא בעיה גדולה, ביקורת היא בעיה גדולה כאשר היא נעשית כרונית. כאשר היא נעשית קבועה. כי המסר של ביקורת באופן קבוע זה ש'אנו לא מתאימים' שלעולם לא נהיה מרוצים שלעולם לא נשמח האחד עם השני.

דבר נוסף, זלזול, בני זוג מזלזלים אחד בשני. גם זה חמור וקשה. חוסר הערכה זלזול באחר, להפגין זלזול בוז ציניות עוקצנות, בד"כ מי שאומר את הביקורת או מפגין זלזול באחר, הוא נראה בעיני עצמו כ'חכם' פיכח ואומר מילים יפות טובות חכמות ומדויקות, אבל זו ההרגשה חזקה שיש לו, המחיר הוא ניתוק, עלבון ואם זה ייקרה הרבה זמן, גם גירושין. לזלזל באחר, לגלגל עיניים לשמים, לעג, כל אלה המחיר שלהם  הוא לא שליטה אלא הפסד, האדם חושב שכך הוא יוכל לשלוט על האחר, זו לא דרך של שליטה, זו דרך של לאבד את האחר, האדם 'החולש על האחרים' הוא לא מבטא עוצמה אלא חולשה! החולש הוא החלש! האדם שרוצה להראות כאילו הוא חזק, הוא בעצם 'החלש'! אם רוצים קשר צריכים להחליף גישה, וזה לא קל להחליף גישה, כי בהרבה מקרים בזמן מריבות בני זוג נכנסים למעין 'חרדה', האדם כמו אומר, אני 'חייב לשלוט כי אם לא אני יאבד את הקשר שאני רוצה',  האדם מפחד לאבד שליטה על הקשר שהוא מכיר, הוא מפחד לאבד שליטה על הקשר שהוא רוצה ומבין שהוא 'הכי טוב', ולכן הוא מגיב 'בבהלה! הוא מגיב בכאב, הוא מגיב בתוקפנות, הוא 'בחרדה'! הוא לא רוצה לאבד את המוכר הידוע וסוג הקשר שהוא דמיין, הוא דמיין שהיא תמיד תבין אותו, הוא דמיין שהיא תראה שהוא השקיע בה הרבה, היא דמיינה שהוא כבר לא יהיה בקשר עם אמא שלו, וכך אנשים מדמיינים מה אמור להיות קשר בריא, וכאשר הם רואים שהדמיון לא זוכה למענה, כאשר הם רואים ש'אין מענה לדמיון' ,הם נכנסים לחרדה לבהלה לחשש לחוסר אונים, מהחוסר אונים הם נכנסים למעגל של חרדות חששות אובססיות מחשבות שחוזרות על עצמן, כמה בעלי או אשתי לא טובים. בני הזוג נכנסים למעגלים של 'כאב' של תסכול , והרבה התקפה או מגננה, אנשים שנכנסים למגננה, הם כמו מסבירים פעם אחר פעם למה הם לא יכולים לתת מענה לצד האחר, הם לא יכולים לעזור הם לא יכולים לסייע, האשה מסבירה פעם אחר פעם למה היא לא יכולה, לא יכולה לעשות, לא יכולה לעזור, לא יכולה לתמוך לא יכולה לסייע, לא יכולה, הם 'תקועים' ב'לא יכולים'… הבעל מסביר למה הוא לא יכול לשמוע לא יכול להקשיב לא יכול להיות חלק מהמשפחה, הוא נכנס למגננה, הוא עסוק בלהסביר את עצמו, הוא משקיע זמן מרץ ואנרגיה, לא לפתור בעיה, לא לחשוב על פתרון מתאים לשני צדדים, לא! אלא רק למה אני צודק שאני מתגונן, ולמה האחר טועה שהוא מתקיף, וכך נשאר האדם 'תקוע' בכאב תסכול ומגננה. היא מסבירה למה קשה לה לשטוף את הבית, היא מסבירה למה קשה לה להיות עם הילדים, היא מסבירה למה קשה לה לעזור, הוא מסביר למה הוא לא יכול לעזוב את ההתמכרות לעבודה, הוא מתגונן ומסביר למה הוא חייב להשקיע בקשר עם החברים שלו = מתגוננים, ובמילים אחרות, מסבירים למה לא יהיה מענה לצרכים של האחר. הגישה הבריאה היא, לא להסביר למה אי אפשר לפתור, אלא איך פותרים, הגישה הבריאה היא להמיר את שיחת ההתגוננות לשיחת ה'מה עושים מהמקום הזה'. איך אפשר להתפתח מהמקום הזה, אם הבעיות שהזכרנו הכאבים שהזכרנו אם זה  קורה מידי פעם, זו לא בעיה, הבעיה שזה קורה באופן קבוע! כאשר הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, זו הבעיה, זה הקושי, זה החמור. מהמקום הזה בני הזוג הופכים להיות 'אטומים וסגורים' ואז אומרים, נסינו הכל ולא הצלחנו, אבל האמת, הם לא ניסו הכל, הם ניסו רק  – רק מה שהם מכירים, לא יותר!

כתוב:  "ויאמר האדם זאת הפעם…עצם מעצמי בשר מבשרי וגו" ("בראשית)  אומר הזוהר, האשה של האדם כ"כ אמורה להיות חשובה אצלו שכל שאר הנשים אצלו הן כמו קוף. ובשביל להגיע לכך בני זוג צריכים לייצר חברות, הם צריכים לייצר קשר של חברות בשגרה, מדברים במהלך היום הרבה, במהלך היום גם אם רחוקים, סתם שואלים זה לשלום זה. הם סתם קונים אחד לשני משהו קטן לאכול לשתות, או מתנות קטנות מה שמסמל 'סתם' יחס. שומרים קשר עם בני משפחת המוצא, איכפתיות שיתוף ,הענקה, הכל בדברים קטנים, 'סתם' סיפורים במהלך היום. אם הבעל מתקשר לאשתו אחרי פגישה ואומר לה, סתם שיחה, 'אל תשאלי מה היה בפגישה מה אמר מה אמרתי ואשתו אומרת באמת היה נחמד וזה בסדר ואיזה יופי וסתם מדברים על 'הסתם' זה מייצר קשר, השיח ה'סתמי' הזה הוא מייצר קשר וחיבור בחוויות של 'היום יום' הן חוויות שנעשות 'ביחד'!  'הביחד' הזה הוא מחבר הוא זה שיהפוך את שניהם שהם ה"בעל ואשה" וכל שאר האנשים ונשים בעולם כקוף בעיניהם, כמובן לא ממקום של זלזול אלא חשיבות הבעל והאישה אחד בעיני השני, ואיך זה קורה? כשהצרכים של ה'יום יום שלהם' הם שותפים להם, ביחד. זו חברות, ואז גם בזמן מריבות הם לא יריבו כ"כ ואם כן, הם יידעו להתפייס מהר יותר, מדוע? כי הם פשוט צריכים האחד את השני. זו חברות זו שגרה בריאה וטובה. אם יש מספיק חוויות חיוביות כאלה ביום יום, אז גם אם מידי פעם יש משברים, הם די מהר ייצאו מזה, זה לא יימשך הרבה זמן.