לעלות לגדולה – רק מפני כבודו של אברהם אבינו

בריאות הנפש: האדם רוצה לשפר, להשתפר, לתקן. לנוע קדימה אך יחד עם זאת צריך גם כן סבלנות. יש תכונות שליליות הרגלים רעים שצריך האדם להיפטר מהם. זו עבודה.. אין תוצאה ברגע אלא צריכים תהליכים. לא להתייאש מתהליכים

מצד אחד יש  לעשות, לפעול, ליזום, אבל גם לאפשר לעצמנו את הסבלנות, היודע וההדרגתיות. יש הרבה אנשים שהם ביקורתיים יותר מדי כלפי עצמם, תובענים יותר מידי כלפיי עצמם אין הכוונה שהאדם יזלזל בחיים שלו, יזלזל בעשייה, שלו, לא.

אבל גם לא רצינות רבה מידי. מהי רצינות בריאה ומהי רצינות רבה מדי?

רצינות בריאה היא התעסקות בעניין במטרה ולעשות את המטרה באופן נכון.

ומצד שני רצינות רבה מידי הכוונה היא שהאדם לא סלחן לעצמו

מידי פעם הוא טועה אבל הוא לא מוכן לסלוח לעצמו על הטעות שלו.

 

אז מצד אחד לא לזלזל בטעויות ומצד שני לא להתייאש בגלל הטעויות זו הגמישות זה האיזון.

לא כל טעות אמורה לגרום לאדם להרגיש  מושפל .

מצד אחד שאיפות מטרות השקעה ומצד שני שהאדם יהיה  מוכן לסלוח לעצמו.

כשאדם מעצים בעיה הוא גורם לה להיראות גדולה הרבה יותר ממה שהיא באמת, הוא מזלזל בעצמו הוא משפיל את עצמו הוא פוגע בעצמו, הוא פוגע בתקווה ובאמון שלו.

הרי שבע ייפול צדיק וקם, הוא לא מאפשר לעצמו לקום!

נקודה נוספת.

פעמים רבות מנסה האדם להיראות 'טוב מידי בעיני החברה'.

מצד אחד האדם הוא יצור חברתי, הוא רוצה להיראות טוב בעיני החברה וזה בריא, ונכון.

האדם הוא יצור חברתי הוא רוצה להעניק ולקבל מהחברה

האדם הוא יצור תלוי הוא רוצה לתת ולקבל, נורמאלי ובריא.

אבל הבעיה היא כאשר האדם הוא יותר מידי תלוי בחברה.

הוא כבר מאבד את הדעה שלו באופן קיצוני.

הבעיה היא כאשר האדם סובל ממאמץ חוזר ונשנה רק לדמיין איך הוא נראה בעיני אחרים, מה שהאדם חושב איך הוא נראה בעיני אחרים זה בסדר, 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות' זה בסדר שהאדם רוצה 'להיראות טוב בעיני החברה'.

זה בסדר שהאדם אוהב את החברה, זה חשוב שהאדם חי בחברה טובה, 'הולך את חכמים יחכם' הוא רוצה את חברתם,

ולהיות בחברה זה גם להתאים את עצמו לחברה.

הבעיה היא כאשר האדם רק  – רק חושב על החברה!

רק חושב איך הוא נראה בעיני החברה!

הוא חושב על הצד הזה בלבד!

האדם לא יכול להיות 'זאב בודד' בלי חברה

אבל מצד שני הוא לא יכול רק לחשוב על החברה.

הוא צריך למצוא את האיזון בין השניים

ומהו האיזון? מצד אחד להיראות טוב בחברה ומצד שני לא לאבד את הצרכים רצונות ושאיפות של האדם.

אם האדם רוצה להשיג מטרה מסוימת, מטרה כלכלית, אם הוא לא חושב מה חושבים עליו, הוא ייצא לעבודה לא הגייני לא נקי הוא עלול לפגוע באחרים לאמר מה שהוא מרגיש אפילו שזה לא נעים ופוגע באחר…מה שיהיה הוא שהוא יאמר לעצמ 'אני אדם אמיתי מה שמרגיש אומר'.

אבל הוא גם יאבד את החברה.

יש אדם שרק רוצה לרצות את החברה ולכן הוא מחפש לשמח ולרצות את החברה.

יש את האדם שמחפש להעניק לתת לרצות אבל הוא לא מאבד את הערכים ואת המטרות שלו.

כשהחשוב זו התדמית האדם נבהל מכל בעיה, נבהל מכל קושי

מוציא את הבעיה מפרופורציה קטנה למשהו 'ענק'.

הוא מגזים ומעצים את הבעיה.

הוא מבזבז זמן מרץ ואנרגיה על דברים טפלים.

הוא עסוק תדיר במחשבות

מה אחרים חושבים עליו.

חשובה הדעה של האחר עליו יותר מאשר הדעה של עצמו על עצמו.

חשוב מה אחרים חושבים עלינו

אבל מקור משמעותי לאושר ושמחה מה אנחנו חושבים על עצמנו.

האדם משקיע השקעה לא נכונה, הוא 'סוחר לא יעיל' הוא חושב מה חושבים עליו במקום לחשוב מה הוא אמור לחשוב על עצמו, מה התפקיד שלו מהו הייעוד שלו

מה התכלית שלו

הרב בלוך בשיעורי דעת במאמר  בהירות הדעת מבאר באריכות שעיקר עבודת האדם לפתח את האני של האדם, הכוח הבוחר של האדם.

לנהל  את הכוחות רצונות רגשות מחשבותואת המידות בנפש האדם.

 

שלמה המלך אומר בספר משלי

פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ.

האדם צריך לנהל את רגשותיו ואת מחשבותיו.

מביא הרב בלוך בשיעורי דעת, בפרשת חיי שרה כתוב

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.

המילה יושב  כתובה בכתיב חסר בלי ואו.

כמו ישב אבל לא לגמרי אלא חסר, לכן הכתיב הוא חסר

מודע? אומר רש"י לאמר  שבאותו היום מינו אותו שוטר עליהם, הוא חדש בתפקיד….

הוא לא לגמרי יושב, הוא לא יושב הרבה זמן, רק היום התחילה העבודה הזאת.

למה?

ההסבר הוא שהקב"ה כמו שומר על הרגשות של אברהם, שאברהם לא ייפגוש  משהו נחות.

לכן באותו יום לפני שפוגש את אברהם עפרון עולה לגדולה, למה?

למעלת אאע"ה.

הקדוש ברוך הוא מקפיד על הרגשות של הצדיק אברהם. שומר הקדוש ברוך הוא על רגשותיו, שלא יגיע למצב של אי נעימות להתעסק  עם האנשים פשוטים לכן אותו יום עלה לגדולה.

למען כבודו של אברהם אבינו.

ימי שנותינו בהם 70 שנה אם בגבורות 80 שנה, הזמן מועט והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק.

המלאכה מרובה.

העוצמה – ינצל את הזמן, ולא בזבוז זמן, מרץ ואנרגיה בניסיון לנחש מה אחרים חושבים על על האדם…

אלא יתמקד מה הוא רוצה מעצמו.

מה הוא רוצה מהחיים שלו.

מה הוא רוצה מהעשייה שלו ביום יום.

לא להתמכר לדעת הזולת למחשבות של הזולת עלינו

כך האדם רק מחליש את עצמו.

במקום שאדם ישקיע את המרץ והחשיבה בדאגה לדעת האנשים האחרים עלינו…

יהיה האדם  מלוא יצירתיות להתמכר ליצירתיות ועשייה ולא בזבוז זמן והשערות מה חושבים עלינו ולמה חושבים עלינו מה שאנחנו חושבים שחושבים עלינו…

כמו שאמר האדמו"ר מקוצק…

.הגישה הזו לא מציעה ולא מעניקה תגמול… אלא הרבה עוגמת נפש והתמכרות לתלות בזולת.

כאשר המח שלנו עסוק מה חושבים עלינו איבדנו את הכח שלנו

הענקנו את כח ומשמעות החיים שלנו למשהו אחר.

אז אנחנו גם מעצימים כל בעיה מעבר לכל  פרופורציה כי אנו חווים את הבעיה הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת

מכיוון שהפכנו להיות תלויים במשהו אחר…אנו תלויים ברגשות ובמחשבות של האחרים כלפינו.

אנחנו מתעסקים בחשיבה שלהם עלינו ואין לנו שליטה ליצור שינוי…כי הם ייקבעו מה הם רוצים לחשוב עלינו.

אנו נשמח שיחשבנו עלינו טוב

נתפלל על זה ואפילו מתפללים על זה כל יום שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם

שיהיה לנו חן בעיני הבריות

וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם.

יש משקל וחשיבות למה שחושבים עלינו

אבל אין לנו עבודה לחשוב מה חושבים עלינו

אלא לחשוב מה אנו חושבים על עצמנו ועל משמעות החיים שלנו.

נקודה נוספת.

פעמים שהאדם טועה.

ובטעות הוא משכנע את עצמו שהטעות שלו היא קיצונית היא דרמטית.

או שיש לו קושי בחיים והוא חושב על הבעיה הוא חושב על הקושי הוא חושב על המצוקה הוא חושב על הכאב

והוא מתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתמכר לתחושה ומסקנה שאף אחד לא מבין אותו, רק הוא מבין את הכאב שלו

איך יוצאים מההתמכרות להיות 'קורבן', מתחילים בכך שמגדירים בעיות, זה כן.

אבל גם מתעסקים בפתרונות

לא רק בעיות, אמנם אנו סובלים אבל לרוב זה לא סבל כל כך ייחודי ונדיר, זו הרגשה שלנו שזה כואב אבל לרוב זה לא נדיר אנו פשוט במחשבה חושבים על הבעיה כ"כ הרבה שנדמה לנו שהבעיה היא דרמטית יותר ממה שהיא באמת…

יש הרבה אנשים שמגיעים לייעוץ, אומרים  בטח בחיים לא שמעת  כאלה בעיות כאלה, כאלה בעיות קשות, אבל כך נדמה לאדם שהוא ייחודי בבעיות שלו.

לא כך הם הדברים.

רוב האנשים יש להם צרכים, רצונות. שאיפות, תסכולים ואכזבות.

אין אדם בעולם שלא מכיר את המילה כעס אכזבה ותסכול כל אחד יש לו את הבעיות שלו, הניסיונות שלו, ההתמודדויות שלו, הרצונות שלו. השאיפות שלו, אבל כאשר האדם מאשים את עצמו יותר מדי, הוא פוגע בהערכה העצמית שלו.

טעינו, צריכים לתקן.

אבל מה עושה האדם בטעות?

הוא לא אומר טעיתי צריכים לתקן.

אלא הוא אומר אני כל כולי טעות אחת גדולה!

אז כן להגדיר את המטרות והשאיפות שלך.

וכן לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שנבחרו.

וגם להקיף את עצמנו בהשפעות חיוביות חברה חברים

וגם להעז לקחת סיכונים בחיים סיכון סיכוי

ולפעמים זה אומר ללמוד לומר "לא" כשצריך.

להיות ממוקד עם המטרות לכתוב אותן כל כמה זמן שכותבים את המטרות הן נעשות מופנמות וממקדות את החיים שלנו.

אך אנו  מטפחים חשיבה של צמיחה ושפע.

להשקיע לתת הנשמה בלי לקחת ללב

כך האדם בונה מעין מותג אישי שלו כלפיי עצמו

כך אנו מפתחים  חוסן מנטלי. כך אנו בשגרה מנהלים את החשיבה שלנו את המטרות שלנו, כך אנו ביציבות בשגרה בחשיבה בריאה, זה לא אומר שלא יהיו נפילות אבל זה כן אומר שלפחות נהיה מוכנים אליהם כי אנו בנינו את עצמנו

כך גם יהיה לנו אינטרס גדול לנהל את הזמן שלנו את איכות החיים שלנו

כך אבל יחד עם עם המטרתיות חשוב  גם ללמוד לאהוב שינויים ואי ודאות.

ולא לשאול למה זה קרה לא, רק איך כן מתקדמים.

כך אנו מתמקצעים בחיים

גם לא לשכוח עם כל ההתקדמות והצמיחה גם להודות להקב"ה על הקיים שלא נהפוך לאובססיבים של הצלחה בלי הכרה והערכה למה שיש לנו בהווה.

ועוד נקודה חשובה גישה בריאה היא להסתכל על עצמנו על הזמן והעשייה שלנו כיחידת רווח והפסד, מה שאנו עושים כעת רווחי או הפסד מועיל או לא, כך יעזור לנו למקסם את העשייה בחיים.

כך נלמד להחליט מהר כך נלמד להתחבר לאנשים טובים מהר

כך נלמד להתנתק מאנשים רעים ולא מתאימים לנו להתנתק מהר

ואם לפעמים צריך האדם לבקר את עצמו, לא לשכוח שמטרת הביקורת היא התקווה לא האומללות

וכך נוכל להטמיע בעצמנו ובנפש חדשנות כערך

כל יום יהיו בעיניך כחדשים.

אם אין אני לי מי לי הרווח הגדול של האדם בעבודת האדם במימוש הייעוד והתפקיד שלו בעולם.