ה' ייקום דמם • אברהם רוזן

את הטור שלי השבוע בחרתי לפתוח במאמרו של ידידי ר' יעקב אייכלר, עיתונאי חרדי ותיק, שדבריו כה נגעו ללב וכה ריגשו אותי, וחשבתי כי מן הראוי להביא אותם לפניכם.

"חניייי יוסיי, בבקשה תזדרזו, קראה אימא ברוך אך בתקיפות מהמטבח אל חלל הבית, תוך כדי הכנת הכריכים. אמנם לא יורד גשם היום, אך מיד מיד ישוב אבא מתפילת שחרית, ויקפיץ אותך לבית הספר, כי ימים לא קלים עוברים על ירושלים.

לא היא. לא חני, לא יוסי, ולא שאר האחים והאחיות, וגם לא חניות ויוסיים בעוד שלושה בתים סמוכים, לא חלמו שאחד הימים הלא קלים, נוקש על דלת ביתם.

רגעעעעע, מה זה הרעשים האלה שואל יוסי, רעמים? לאאאאאאאאא, משיבה אימא בבעתה. זה נשמע יריות, ולא כאלה שהדן מגיע מעמק המטווחים הסמוך.

זעקות רמות החלו להישמע מבעד לחלונות הסגורים. טבחחחחח, יש טבחחחחח. תזעיקו עזרה, הם והן טרם הספיקו לקלוט את ההבדל בין תנו שבח למתבצע טבח, והסירנות החלו לפלח את כל האזור.

אף אחד לא היה צריך להסביר להם. הם קלטו, אך לא הפנימו. זהההה בבבבבית כנססססתתתת, זעקה אימא. אבאאאאאא, זעקה חני. לאאאאאאאאאאא, זעק יוסי.

שבע דקות לקח למשטרה להגיע לבית הכנסת שהפך לבית מטבחיים, וזה פחות או יותר הזמן שלקח לאימא להתאושש מהמכה שהונחתה במוחה, חני ויוסי קטנים מכדי לצאת ולבדוק מה קורה, ואילו היא מבוגרת מכדי להותיר את הילדים לבד בבית, בייחוד כשמכוניות החירום שועטות ברחוב בקולות שעבור הפצועים נשמעת כמוזיקה, ולאחרים כמנגינת אבל.

היא לוקחת את הטלפון, מתקשה ללחוץ על לחצן השיחה המהירה, וכשהיא מצליחה סוף סוף, היא נתקלת במענה הקולי הכל כך לא רצוי ברגע זה. "המנוי אינו יכול לענות לשיחתך – נסה במועד מאוחר יותר". והיא ניסתה מאוחר יותר, וגם מאוחר יותר, ועוד פעם מאוחר יותר, אבל המנוי לא יכול לענות.

באותה שעה הוא שוכב על רצפת בית הכנסת עטוף בטלית, עטור בתפילין וסידור התפילה בידיו. קשה לדעת אם באותה עת הוא כבר היה בעולם שכולו טוב, או עדיין דימם למוות בהמתנה לכוחות הצלה, שהמתינו לכוחות ביטחון, שהמתינו לצאת המרצחים, שהמתינו למתפללים, שהמתינו להגעת נץ החמה כדי שיוכלו להתפלל לבורא עולם.

כמספר המילים בסידור, כך מספר הגרסאות. אבל אין זה משנה אם הירייה נורתה בפסוק חמלה גדולה ויתירה, או שסכין הקצבים הונחתה על כתפו ב'ראה נא בעניינו'.

דקה מצטרפת לדקה, שכנה מצטרפת לשכנה, ידיעה מצטרפת לידיעה, והם מפנימים בבכי קורע לב ובנין. אבא הלך לאבא בשמים. הוא כבר לא יבוא לחני, יוסי והאחרים. הם אלה שיבואו אליו כעבור כמה שעות, כדי להיפרד ממנו בלי שיראו את פניו, בלי שילחצו את ידיו.

יהא שלמא רבא מן שמיא – וחיים טובים עלינו…

ישמעאל טבח את יצחק על המזבח בלי לעוקדו.

היו שם הרבה, אך ארבעה נעקדו ונטבחו.

ארבעה נלקחו, ארבע נותרו להתמודד לבד עם עשרים וארבעה.

היו שם כל הצבעים, אך השחור והלבן פינו מקומם לאדום.

היו שם כל הגילאים, אך המציאות הפכה ילד למבוגר.

דווקא המבוגרים בכו, והילדים שתקו.

היה שם יום, אבל החושך השתלט על האור

היו שם המון סיפורים, אבל יותר מכך ניסים

היו שם המון שאלות, אך תשובה אחת. ה' נתן וה' לקח.

היו שם כל הכוחות הפיזיים, אבל המציאות הקדימה אותם.

אלה בחרו בתמונת היד עטורת התפילין.

אלה בחרו בתמונת ארבעה כלי הרכב הכחולים,

אלה בחרו בתמונות ההמון.

אני בחרתי שתיים.

תמונת האם והבת בפתח הרכב הכחול שאליו הוכנס מי שעד לפני שעה חי כאבא ובעל.

תמונת הבחור שהצטרף לחברת היתומים, וכמות הדמעות ששפך עברו אף את משקפיו.

דם עבדיו יקום. ונקם ישיב לצריו".

נלחמים על הבירה – נלחמים על הבית

הטבח האחרון חושף צוהר לפעילות טרור חדשה, עד אז היו אלה פיגועי התאבדות, כאשר המחבל ידע שברגע שהוא מפעיל את המטען הוא נהרג במקום. לאחרונה הם החלו לשנות כיוון, המחבלים יוצאים כדי להרוג ולטבוח ולא כדי להיהרג. פעולותיהם תואמות יותר לפעולות של הארגון הרצחני דאעש, ארגון המדינה האסלאמית. דפוסי הפעולה מזכירים יותר ויותר את דפוסי הפעולה של אותו ארגון רצחני. כך גם פעלו אותם חיות אדם – רוצחים שפלים. הם הגיעו עם נשק חם, קרי אקדחים, אבל שחטו את הקדושים באמצעות סכינים. ממש כמו אותם קניבאלים צמאי הדם של דאעש. לטענתם, היהודים הם 'כופרים' ודינם הוא למיתה.

על מדינת ישראל לעשות מעשה, זה נכון שהקריאה למיגור הטרור היא סוג של קלישאה חלולה, כי בכל פיגוע ובכל עימות צבאי הקריאות למיגור הטרור הן חלק משיח ציבורי. המאבק בטרור זה משהו כמו 'בילד אין' שקיבלנו עם הקמת המדינה. ח"כ אליעזר מוזס אמר לי שהתמונות של הטבח מהר נוף החזירו אותו לטבח 'ביד החמישה' בכפר חב"ד, גם שם חדרו המחבלים לבית ספר וטבחו בנערים שעמדו בתפילה.

השאלה הקשה היא כיצד ממגרים את הטרור, כיצד עושים זאת. לאיש לא הייתה נוסחת פלא. במשך 67 שנות קיומה של המדינה היו כאן מומחי ביטחון טובים יותר וכאלו שקצת פחות, אבל איש לא הצליח להגיע לנוסחה המיוחלת. אולי כי אין כזו, ואולי בגלל שבין התקפת טרור אחת לשנייה אנחנו נהנים משקט זמני, שקט שהוא לפני הסערה.

הממשלה ה-33 של מדינת ישראל היא 'לכאורה' הממשלה הימנית ביותר שיש. ראש הממשלה שלנו הוא מומחה למיגור טרור, כמות הספרים שכתב נתניהו הפכה אותו לאדמירל המלחמה. שריו בנט ואריאל מושכים ימינה, אבל זה ממש לא מפריע להם לשבת בממשלה שמשחררת מחבלים, שמקפיאה את הבניה ביהודה ושומרון וקופאת על שמריה בדרך להשבת השקט לרחובות ירושלים.

מה עוד צריך לקרות כדי שהסממן הימני של הממשלה יגיד די, שייקח יוזמה לידיים ולא יפטור את קהל מצביעיו בטענה שהשינוי מגיע מהקואליציה ולא מהאופוזיציה. דומה כי אין שינוי בין ישיבת אורי אריאל בממשלה לבין ישיבתו בחוץ, בין כה וכה המצב פקקט.

אברהם רוזן הוא סגן עורך עיתון יום ליום