אות חיים • כוחות הביטחון או מידת הביטחון / חיים ולדר

1.
כשאתה רוצה לכתוב על האסון הנורא בו נטבחו ארבעה תלמידי חכמים יראי ה', כשהם בעיצומה של תפילה עטורים בטלית ובתפילין, הראש שלך הולך לכיוון של- "מה לעשות כדי למנוע זאת? ומדוע לא נעשו דברים כדי למנוע זאת?".

האינסטלטור שבתוכנו שתמיד צריך למצוא פתרונות לכל דבר מתחיל לחפש רעיונות והנה הם: פיטורי עובדים ערבים, סגר, הריסת בתים, שלילת אזרחות, גירוש כל המשפחה, ומנגד הצבת מאבטחים, הצטיידות של אזרחים בנשק ועוד…

אבל האמת, שאותה יודע כמעט כל אחד היא, שאין באמת פתרון הגיוני למצב הזה.

2.
לאיפה שלא תלך בירושלים אתה רואה עובדים ערבים. בתי המלון מנוהלים כמעט כליל על ידי ערבים, מרמת המנהל ועד לעובד הזוטר. העוסקים בתברואה, בניקיון, במשק בית של מוסדות, טבחים, מלצרים, שליחים ונהגים. כמעט כולם ערבים.
קחו כדוגמא את 250 הנהגים שהחליטו לשבות בטענה (שהם יודעים כי היא שקרית) כי חברם נהרג בידי יהודים. מאתיים וחמישים נהגים וזה רק של אגד, יש לכם איזשהו כיוון על מה מדובר?

וגם אם תעשה את זה, תפטר אותם, תמיד יישארו הרופאים.

אולי אינכם יודעים אבל קרוב ל-80 אחוז מלומדי הרפואה בארץ הם ערבים. מה שמביא אותי באמת לאחל לעצמנו מכל הלב "שנהיה בריאים…"

3.
ומה באשר למלחמה בהם?
אנו אומרים "סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים".

שמעתי בשם הזוהר הק', שאויבינו הרי הם כדבורים העוקצות ומתות והן יודעות שימותו ובכל זאת עוקצות.
בני העוולה שטבחו ברבנים הקדושים טברסקי, קמפינסקי, לוין וגולדברג, יצאו מביתם כשהם יודעים כי פניהם אל המוות וכי ילדיהם לא יראו אותם יותר, וזה לא מנע מהם לעשות מה שעשו. האם הידיעה שיהרסו את בתיהם תשנה את דעתם? כל אחד יודע שאי אפשר להרתיע מתאבד.

"כאש קוצים". אחד דורס, ארבעה דורסים. אחד טובח, אחרים הולכים בעקבותיו. זה לא משהו שנמצא בידיים שלנו. מה עוד שככל שעוברות השנים, השב"כ רק מזהה את עצמו כחלש וכחסר אונים. אם שישה ראשי שב"כ מתראיינים וחושפים את ההססנות של הארגון, ואם ראש השב"כ מתחיל לריב עם הרמטכ"ל מול כלי התקשורת, אנחנו יכולים להבין שלא עליהם ניתן לסמוך. אפילו ח"כ אחמד טיבי לגלג השבוע לנוכח המריבה המטופשת הזו: "תיזהרו כי עוד מעט כל הערבים יבינו כמה שאתם חלשים".

4.
וכעת זה מגיע אלינו. קרוב קרוב. "סבוני גם סבבוני".

טבעו של אדם, שדברים הרחוקים ממנו, גם אם קרובים לליבו, הוא מתעורר אבל פחות. הוא מוצא לעצמו פתחים וסדקים להימלט מהידיעה המרה כי הוא במלכוד, ללא דרך יציאה.

ככל שהמעגל מתהדק סביבו והגזירות מגיעות לפתחו, והוא מבין שהוא לכוד גם במעגל החיצוני וגם במעגל הפנימי, קרוב לפתחו, וכי גם אם יגרש את הדבורים עדיין "סבבוני גויים".

אנחנו במרכז המזרח התיכון, בית החרושת המתקדם בעולם למיתות משונות. וכולם עלינו. הבשורה הטובה היא שבורא עולם מגן ומסוכך עלינו, ועדיין למרות האיומים והמלחמות הקמנו כאן דורי דורות ישרים ומבורכים.

הבשורות הרעות הן מהסוג שהתבשרנו השבוע.

5.
יום ג', תשע וכמה דקות. מכשיר הפלאפון מצלצל. על הצג המספר של אחי הרה"ג יעקב ולדר שליט"א. מעולם לא התקשר אלי בשעות הכולל. אני ממהר לענות מפני שאני יודע שהוא לא מהסוג שרוצה לברר "מה בדיוק קרה".

"המחותן שלי התפלל שם בוודאות. הוא לא יוצר קשר. אנחנו מאד מודאגים".

שנינו יודעים מה משמעות הדברים, אבל לא מעזים להאמין למה שאנחנו חושבים.

מכאן מתחילה מסכת בירורים. אנשים בתוך השטח, בתחילה טרודים מכדי לענות ולאחר מכן מנסים לברר. ובינתיים עוד טלפונים. נאחזים בתקוות שווא "אולי ברחו והשאירו את הטלפון", "אולי בהלם", "אולי בין הפצועים", ובסוף ידיעה מהימנה. הקדוש רבי משה טברסקי הי"ד, איש שכל כולו תורה, תורה, תורה, חינוך וחסד, נהרג בידי בני עוולה.

הנה זה הגיע. כמעט הכי קרוב שיש. "סבוני גם סבבוני".

לשמוע את אחייני הרב אליהו ולדר הי"ו מספיד את חמיו הקדוש הגאון רבי משה טברסקי הי"ד בקול משתנק, על השילוב המושלם בין השקיעות בלימוד בהתמדה הבלתי נתפסת שלו לבין ההקפדה שלו ב"בין אדם לחברו", עד לרגישות שבני המשפחה לא ישוחחו בשפה האנגלית כשיש אורחים שאינם מבינים את השפה. לשמוע את ירחמיאל נ"י, בנו של הקדוש רבי קלמן לוין הי"ד, משווה את מיתת אביו למיתתו של רבי עקיבא. לשמוע את הרב יהודה דיימונד הי"ו, חתנו של הקדוש הרב אברהם שמואל גולדברג, מספר על דבקותו בתורה ובתלמידי חכמים, ולראות את יתומי הקדוש רבי אריה קמפינסקי הי"ד, נפרדים ממנו.

יממה אני משותק. לא מסוגל לכתוב דבר. בטח לא "אות חיים" על מכת מוות. מה אומר ומה אדבר? יום לאחר מכן יכולתי לחשוב על הנושא כדי לכתוב עליו.

6.
וזה לשון הרמב"ם "באיגרת תימן": "ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ, ה', "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר".

… ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושיקרותם למעלה מיכולתנו, אין ביכולת האדם כוח לסבול. ויהי כמו שאמר דוד ע"ה תהלים ל"ח, י"ד, "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" – שמע דום ושא".

"… וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם… ועם כל זה לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה תהלים ק"כ, ז', "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה".

7.
זה לא בידיים שלנו. ובידיים של מי כן?

התשובה בהמשך הפסוק: "בשם ה' כי אמילם". אמילם מלשון "אכריתם". רק הקב"ה יכול להכריתם, אך איך מתקשרות כאן המילים "בשם ה'"?

"בשם ה'" זהו ביטוי של ביטחון בקב"ה ("בשם ה' נעשה ונצליח"). פתרון המצב מסור לבורא עולם. כל עוד אנו סבורים שהפתרון מצוי אצלנו (פיטורי עובדים ערבים, סגר, הריסת בתים, שלילת אזרחות, גירוש כל המשפחה, הצבת מאבטחים, הצטיידות של אזרחים בנשק ועוד…) זהו חיסרון ב"בשם ה'".

הפתרון יבוא בס"ד ברגע שנבין כי "סבוני גם סבבוני" ואין לנו על מי לסמוך ולהישען אלא על אבינו שבשמים.

טורו של חיים ולדר – אות חיים, מתפרסם במוסף יתד נאמן

האתר של חיים ולדר