בשידור חי: המגישה חייגה לבנה בישיבה באמצע הסדר

כל הדרך הביתה | טורה השבועי של אשת 'קול חי' אפרת ברזל | זה שאתה מתקשר לאמא, מרגיש בנוח לשתף אותי בשובבות שלכם, זה עשה לי שמחת הלב

אני רוצה להגיד לך ששימחת אותי, ילד שלי, כמו שרק ה' יודע כמה ששימחת אותי, ילד שלי.

שמחה השמורה לבעלי תשובה. שבגרו. ומגדלים, בתורם כעת, מתבגרים משלהם.

עוד באתר:

האזינו לדברים

סוער בשידור: "אני מזועזע מהאמירה שלך"

בצלאל קאהן ודוד חכם

חסר תקדים

השגריר האקבי תומך בנתניהו: "שופטים שאינם הוגנים"

פנחס בן זיו

צפו בתקיפה

מחבל שהחזיק בחטופה חוסל; "פני הרוע שלא אשכח לעולם"

קובי פינקלר

המחאות ביהוד

"משסים כלבים במפגינים; מדובר בקברי יהודים בוודאות"

נתי קאליש

זה היה בערב ראש השנה האחרון. אני מסיימת הרצאה לערב אמהות בבית הספר וולפסון בהרצליה, רחוב מורדי הגטאות. לא, אני לא הולכת לכתוב כאן עכשיו על הילדה ההרצליינית החילונית שחזרה אל מחלקת החינוך בעיר כסבתא חרדית. זה לא העניין, הפעם.

ההרצאה היתה על חשיבות הקרבה הרגשית בינינו ובין הילדים שלנו. תנו להם את כל הכסף שבעולם, האוכל וקורת הגג – מה שהם הכי צריכים מאיתנו, זה את הלב שלנו.

כשאנחנו קרובים לילדים שלנו, והם מרגישים שהם יכולים לדבר איתנו על הכל, אוקי, כמעט על הכל, הם לא יצטרכו להתחצף, הם יצמצמו את שרירי ההתנגדות לכל מה שנגיד, חינוך לאהבת ה' וקיום מצוותיו יהיה קל יותר. לא שאני אמא מושלמת. במסגרת חינוך רגשי קרוב, אפשר ב"שיחת מרפסת", איך נקרא המדור הזה? לדבר גם על חוסר שלמותם של ההורים. בכבוד. ולצחוק. הרבה. כי. כולנו. לא. משהו. ובטח. לא. תמיד.

אני נכנסתי לאוטו, ואתה צלצלת מהישיבה. ברור שכשאתה מצלצל אלי ב-11 בלילה, למרות שאת סדר היום המוזר שלכם בחורים, אני מכירה, קופץ לי לרגע הלב.

"הכל בסדר?", שאלתי. "כן, אמא", ענית, והתחלתי עם "מה נשמע ואיך אתה ואם אתה צריך משהו", וחיכית, ואז אמרת: "אמא, אני צריך חבר טלפוני". לשנייה התבלבלתי. מה חבר טלפוני? מה הולך פה? אני מוקלטת? כולם שומעים אותי? בכל זאת אני אפרת ברזל. אני ברמקול? אתה עם מלא חברים מהישיבה סביבך? יש לך שאלה לאמא בעלת תשובה?

שתקתי.

"אז את שומעת אמא, אני אגיד לך את התחלה של שיר, ואת תגידי לי את ההמשך".

"אוקי", נדרכתי. טוב שלא שאלת משהו בפוליטיקה.

"את מכירה שיר שמתחיל ככה", ודיקלמת והפסקת. ושמעתי שכולם סביבך. והמשכתי בחיוך את מילות השיר. ואתה והחברים שלך הרעתם.

"אמא, הפסדתי, אוף", שמעתי אותך אומר בחיוניות מלבבת.

"למה?", שאלתי, "כי אחד החברים שלי פה, מומחה לשירים מדורות קודמים, אמר שיש כזה שיר 'אנו באנו', ואני אמרתי לו כמומחה בזכות עצמי שאין כזה שיר, ושהוא מבלבל את השכל, והוא צדק".

וסגרנו. ישבתי באוטו בהרצליה אחרי השיחה איתך, מתוק שלי, והודיתי לבורא עולם. הרגשתי שכמה שאני עוד צריכה להשתפר, סיימתי הרצאה בנושא, ואני נאה דורש נאה מקיים.

מאז שהיית קטן, בחיידר, הייתי שרה לכם את שירי נוף ילדותי. על פתח תקווה לימדתי אותך, מתוק שלי, דרך בלדה. את הבחירות שלי בעולם התורה והמצוות, מתוך כל השירים שמורידים לאמא ואבא דמעות, אתם יודעים. זה שאתה מתקשר לאמא, מזכיר לה שירים שהיא כבר שכחה, מרגיש בנוח לשתף אותי בשובבות שלכם בישיבה, ועוד גורם לי לזמזם את השיר כל הנסיעה הביתה לבני ברק, מבין? זה עשה לי שמחת הלב שאין לי איך להסביר.

כי אתה יודע מה טפל ומה עיקר. לפעמים אני לפעמים אתה, יודעים לזמזם שירים אבל יודעים טוב מאוד מאיפה נובעת מנגינת הלב ולאן הולכות תפילותיו.

האזינו לדברים המלאים מתוך תוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':