אריטוריקה בפרשה: תרים את הראש! \ ארי טננבוים

כשהתיישבתי להכין את השיעור השבוע חיפשתי איזה פסוק או מאורע שאפשר יהיה 'להתלבש' עליו ולהעביר דרכו רעיון על אומנות הדיבור.

חיפשתי פה, חיפשתי שם, אפילו מצאתי משהו יפה (אבל קצת כבד מדי) והחלטתי לעזוב הכל וללכת לתחילת הפרשה, שם מופיע השם שלה.

והופ, שאלה עלתה לי: מה זה 'כי תישא את ראש בני ישראל'?

שיהיה כתוב "כי תספור", "כי תבדוק", "כי משהו", למה 'כי תישא'?

אלא מסר לאומנות הדיבור ושפת גוף יש כאן ככלל לחיים: דבר ראשון, לפני שאתה פותח את הפה בכלל – תרים את הראש. שא אותו למעלה.

לא! אני לא מדבר אתכם עכשיו על גב זקוף. כבר דיברתי על זה בעבר והסברתי שגו זקוף זה חובה. אחרת איזה צורה יש לך ללכת ברחוב ואיזה צורה תעמוד ככה כפוף מול קהל?! לא על זה מדובר.

מדובר כאן על משהו עמוק וחשוב הרבה יותר.

דבר ראשון – ראש למעלה. כשהעיניים מסתכלות על הקהל ולא על הנעליים. כי אם הראש למעלה ממילא כל האברים בגוף – ישרים.

לכן כתוב בפרשה כי תישא את ראש בני ישראל דווקא. 'תישא' פירושו תרים. דבר ראשון: להרים ת'ראש.

וזה המסר שלנו: להיות גאים במי שאנחנו. אנחנו עם ישראל, העם הנבחר. עלינו ללכת בראש מורם – כי יהודים אנחנו. ברגע שנסדר את הראש – הכל יסתדר במילא.

ומילה אחרונה: להרים את הראש זה לא להשוויץ. זה בהחלט להיות גאה במי שאתה. אבל לא שוויצר סתם.

איך נזכור את זה ונדע להבדיל בין גאווה יהודית לסתם גאווה?

אתם יודעים למה לקחו דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם? להזכיר לנו שאנחנו לא שלמים. תמיד יש לאן לשאוף.

ולכן, לסיכום, אם נזכור שאנחנו לא שלמים, אבל נלך עם ראש מורם כדי לכבוש את המשימה – בטוחני כי נצליח.