במקום שבו נגמר השכל – מתחילה האמונה \ מירי שניאורסון

הפרשה מלמדת אותנו: לא משנה כמה חכמים, נבונים ומלומדים אתם, כל עוד לא תקבלו על עצמכם באופן הפשוט את הציווי האלוקי, לא תוכלו להתחבר נכון לתפקידכם ולפוטנציאל הגלום בכם בעולם הזה | וגם: סיפור על גבוראה נשית יהודית בשואה | מירי שניאורסון במאמר על הפרשה

ארי טננבוים

כ"ד בניסן תשפ"א, 06/04/21 10:58

א+

א-

מירי שניאורסון על הפרשה פרשת שמיני

בערב היום השמיני של ספירת העומר שלקראת פרשת שמיני אירחתי את חגית, מרצה במדור החרדי ב"יד ושם" שסיפרה על גיבורות וגבורה של יום-יום. זה היה בשבוע השני של ספירת העומר, שהוא שבוע הגבורה. אי שם במלחמה ההיא הגבורה הנשית הייתה מעשה שבשגרה. זה קרה למשל כשאמא של רוחל'ה הכינה מרק לילדתה הרעבה בת השנתיים, ששאלה "האם כבר מחר?" ובתוך כך חינכה אותה להיות מענטש ולתת גם לאורחת המפתיעה שהופיעה בדלת ביתם ממזונם הדל. רוחל'ה לא שרדה את התופת, לילדות קטנות ונשים מבוגרות לא היה סיכוי. אבל חשוב היה לאמא שלה לחנך אותה לחלוק ולגדל אותה להיות מענטש.

פרשת שמיני מספרת על אירוע מיוחד שמתרחש כשעם ישראל נודד במדבר. המשכן כבר הוקם, הכלים נחנכו והכוהנים – קודש לעבודה. עכשיו הגיע הזמן לחנוכת הבית!

שבעה ימים עבדו משה ואהרון במשכן, אך רק ביום השמיני ירד עליו הענן ושרתה בו שכינה. מדוע?

שבעה ימים לא "הצליחו" להוריד את השכינה, משום ששבע הוא מספר השייך לטבע. העולם נברא בשבעה ימים וטבע האדם והבריאה כולל שבע מידות. לכל אחת יש את המידה השלטת אצלה, אם זה חסד או גבורה – השבע שבטבע. פרשתנו טומנת בחובה את סוד השמונה – המספר שמסמל את הדרגה שמעל הטבע, דרגה רוחנית גבוהה מהעולם. אך היום השמיני אינו עומד בפני עצמו, הוא מגיע לאחר שבע הדרגות שלפניו. היום השמיני אינו קיים בלי ההכנה. כדי להגיע לגילוי נפלא של היום השמיני חייבים לעבור שבעה ימי הכנה.

אסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו, מה שהיה 'שם' היה מעל השמונה, מעל הטבע. הדלקת נרות על ידי זנבות של חוטים מבגד בלוי ומעט מרגרינה שהייתה אמורה להזין ולשמן את העצמות השדופות, נשים שרות "שלום עליכם" ו"אשת חיל" אישה לרעותה – כל אלה נתנו את הכוח לשרוד את המלחמה הארורה.

לאחר שהפרשה מספרת על תרגולת הקמת המשכן ופירוקו במשך שבעה ימים, ועל היום השמיני וסיפורם הדרמטי של נדב ואביהוא, שני בני אהרון הכהן שהיו להוטים לשמש בקודש ונפשם כלתה לאלוקות עד כי פרחה מגופם, סוף הפרשה עוסק לכאורה במשהו לא קשור – איסור אכילת שקצים ורמשים. מה הקשר בין הדברים? לפי תורת החסידות המפתח להבנת העניין הוא התבטלות וקבלת עול.

יכול אדם לטעון כי שכלו, מעמדו הרוחני, הייחוס שלו, הלמדנות שלו, התארים והידע שרכש מספיקים כדי שיעמוד בסטנדרט רוחני ואישי גבוה. אין לו צורך לא במצוות ולא בציוויים. אלוקים נמצא אצלו בלב, והוא עובד אותו בדרכו (או לא עובד, סתם מתבונן בו, מתחבר, בלשון העם). אלא שמצב כזה הוא בעייתי, מכיוון שפרשנות אישית, כפי שנתנו נדב ואביהוא לעבודה במשכן, יכולה להגיע למקומות לא רצויים ואף למצבי אבסורד עד לבחירה בדברים שאותם הנפש משקצת ומתעבת.

באה הפרשה ללמדנו, לא משנה כמה חכמים, נבונים ומלומדים אתם, כל עוד לא תקבלו על עצמכם באופן הפשוט את הציווי האלוקי, לא תוכלו להתחבר נכון לתפקידכם ולפוטנציאל הגלום בכם בעולם הזה.

ה"ביטול" וקבלת העול, הוא למעשה הקוד בו פותחים את הכספת ששם מונחת היכולת שלנו לממש את עצמנו עד הסוף. למה? כי זה מה שה' ציווה.

וכעת מובן גם הקשר למספר שמונה ולפרשת שמיני. כי שמונה הוא בדיוק המקום הגבוה מהשכל, מהטבע, מההבנה האנושית. זהו המקום שבו נגמר השכל ומתחילה האמונה.

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.