באנגליה אומנות השיחה היא השתיקה.
מעשה באדם שעבר תאונה מחרידה. משאית נכנסה בעוצמה ברכבו. הרכב התרסק והוא ניצל בנס. שכב בבית הרפואה ולגופו צינורות ומכשירים רבים. כשהגיע רב השכונה לבקרו הוא הטיח בו: "איפה הקב"ה היה בזמן התאונה שלי?". שתק הרב דקות מספר ואז ענה בקול שקט: "תשוב על זה. ה' היה איתך בכל צעד ושעל. לו לא היה איתך – לבטח היית נמחץ תחת המשאית. עשה ה' נס גדול והציל אותך בדרך שלמעלה מהטבע". סבר האיש וקיבל.
מה אנחנו יודעים בחשבונות שמיים? מאום. בטוחני כי רבי שמעון קרע שערי שמים בשעת הדחק – באופן הכי פשוט של מילה, והצליח לפעול לביטולה של גזירה גדולה בהרבה יותר. עוד אומרים כי כל מי שעולה לציון – רבי שמעון הזמין אותו. השנה רבי שמעון הזמין ארבעים וחמש נשמות טהורות להיות לידו, הכי קרוב שאפשר.
עוד באתר:
עוד לא הסתיימו ההלוויות, עדיין לא עיכלנו את הבשורה המחרידה וכבר דורשים וועדת חקירה. סליחה, אתקן, וכבר מקיימים ביקורת צולפת בתקשורת ללא וועדה וללא משפט הוגן. רגע. הדם עוד טרי. האסון עוד מהדהד. וגם כאשר תישכח הזוועה, כדרכו של עולם לצערנו, אל לנו לשלוף חרבות, מספיק מתים היה לנו בשנה האחרונה ובימים האחרונים בפרט. ברור שצריך וועדה שתחקור - אבל רגע. תעשו את זה בחכמה, בשקט ובתבונה.
כמי שעוסק באומנות הדיבור אני יודע כי גדולה כוחה של אומנות השיחה, אך גודלה כוחה בהרבה יותר של השתיקה. עד כי אמרו חז"ל: "לא מצאתי טוב לגוף אלא השתיקה" (אבות א י"ז). 'וידום אהרון': כשאהרן הכהן נדם – הוא לא הלך עם שלט גדול שכתוב עליו באותיות זוהרות: "הי תראו, אני נודם". הוא פשוט נדם. לא, הוא לא שתק. הוא נדם. לא עשה פרצוף ולא עיקם את האף. נ – ד – ם.
אז גם שיש הרבה מה להגיד, איך ניתן היה למנוע, מי אשם, האם המשטרה הייתה צריכה להיות, איפה אותם גופים של "המקומות הקדושים", לפעמים צריך לשתוק.
יום אבל לאומי הוא לנו. בואו, שבת אחים גם יחד, נוסיף בתפילה וקבלה טובה לעילוי נשמת הנפטרים ולרפואת הפצועים.
ידעים מה, בואו נשתוק קצת
– ביחד.
