"איך את בימים האלו עם כל האזעקות?" לינור מתקשרת אליי בהתרגשות רבה בעוד ראשי ורובי על המזרן מול קיר הבטון בביתנו שאנו מייחסים לו מעמד של ממ"ד.
"אני יודעת שאולי זה לא העיתוי המדויק לשלוח לך הזמנה" היא ממשיכה חסרת נשימה, "אבל הזמן מתקרב ואני אשמח שתהיי חלק מהיום המאושר הזה". לינור ממשיכה: ״יש לך חלק בלתי נפרד במסע שלי להכיר את בוראי, את היופי שביהדות, בקסם של חב"ד ושל הרבי, ובעיקר בהשראה שאת עבורי לאישה לבבית, חזקה ומשפיעה. אני זוכרת איך באחת משבתות הסטודנטים נכנסתי למעגל בנות שהנחית ואמרת: "לפני כל מה שאת עושה תחשבי איפה זה מקדם אותך בעבודת ה'", וזה מלווה אותי עד היום. אשמח לקבל את ברכתך, וגם אם לא תצליחי להגיע בגלל המצב, תשמחי איתי מפה".
לינור היא אחת ממשתתפות רבות במפגשי נפלאות בימים הטובים, טרום קורונה, אסונות וטילים.
עוד באתר:
באותם ימים, כשהעמותה למען נשים במצבי חיים מורכבים מכל המגזרים התעצמה והפכה להיות אבן שואבת לאלמנות, גרושות ורווקות המחפשות מקום שבו מישהו חושב עליהן, הייתה לינור הכוכבת שלנו – צעירה, שאפתנית, תאבה לידע תורני.
היא זו שהציעה לי לשנות את הסטטוס "יו"ר נפלאות" לתואר ״נשיאת נפלאות״. "יו״ר זה גברי נורא" הסבירה בפקחות, "ונשיאה זה נשי ומרומם, מעלה אותנו למקומות שאנחנו מייחלות להיות בהם".
מה קרה לנו שנחלשנו בפנים ובחוץ? נצרת בוערת, לוד בוערת, יפו בוערת והלב בוער ומסרב להאמין למתרחש. מחפש סיבה להתנשא מעל היום־יום. אחת השאלות הרווחות בעולם האמוני והערכי היא מעמדו של עם ישראל לעומת אומות העולם. מדוע אנחנו מושכים שנאה בכל מקום? האם זו תוצאה של בידול או להפך, ניסיון אובססיבי למחיקת הזהות היהודית?
התשובה בפרשה שלנו – פרשת נשא פותחת במילים "נשא את ראש בני גרשון", שהם חלק משבט לוי, לצורך עבודת הקודש במשכן.
מדוע לא נכתב "מנה את בני גרשון"? אלא שבמילה "נשא" יש עניין מיוחד. לשון עילוי והתרוממות. זה מכבר חגגנו את חג השבועות, חג מתן תורה. בגמרא מסופר כי רב יוסף (אחד התנאים הגדולים) היה עורך סעודה חגיגית בחג השבועות ואומר: "אם לא היום הזה – כמה יוסף היו בשוק". ומפרש רש"י, שאם לא היום הזה שבזכותו למדתי תורה ונתרוממתי, "הרי אנשים הרבה בשוק ששמם יוסף, ומה ביני לבינם".
יהודי לא בוחר להיות יהודי, הוא נולד כזה, וכל שנותר לו זה להשלים עם זה או להתכחש לזה. האם זה הופך אותו לטוב יותר מאחרים? לא. זה הופך אותו לבעל אחריות, למעין מצפן אנושי, שעיני הכול נשואות אליו. עם ישראל נבחר לתפקיד מסוים. אנחנו לא מעל כולם, אלא להפך, אנחנו הבסיס.
שאלו את הרבי מליובאוויטש למה צריך מישהו שיתווך בינינו לבין הקב"ה? ענה הרבי: "העולם חושב כי רבי זה אדם שנמצא מתחת לאלוקים ומעל לעם. אבל האמת היא שרבי זה אחד שנמצא מתחת לעם, מרים ומקרב אותם לאלוקים". למנהיג כזה יש מעמד מיוחד של נשיא, היות שהוא נושא את כולם. זה לא משהו שהוא בחר, אלא זה משהו שבחר בו.
