אריטוריקה בפרשה: הנזיר שיודע איך להתווכח נכון \ ארי טננבוים

איך ניתן לגרום למי שאני משוחח איתו שיקבל את דבריי? או נניח אנחנו באמצע וויכוח ואני רוצה שהוא יקבל את דבריי, איך ניתן לעשות זאת?

הרבה פעמים אנשים מדברים על נושא מסוים, ופתאום, משיחה סתמית זה נהפך לוויכוח. ומוויכוח זה הופך למריבה שכל צד מצדד בחוזקה בטענה שלו ואף אחד לא מוכן לשמוע את השני.

איך ניתן למנוע זאת? ושוב, איך ניתן לנהל שיחה בלי לגרום לוויכוחים קשים?

הלכתי ברחוב וחשבתי על זה. לפתע, הלך מולי נזיר. איך אני יודע? נו, אם אתם תראו מישהו עם שיער ארוך – לא תנחשו שהוא נזיר? יותר מזה: הוא לא החזיק בקבוק יין ביד – בטח הוא נזיר!

עלה בי רעיון שמתאים לאומנות הדיבור בכלל ואומנות הוויכוח בפרט. בפרשה שלנו מסופר על נזיר. מצד אחד: טוב להתנזר משתיית יין והנאות העולם. מצד שני, אותו נזיר צריך להביא קורבן חטאת. האומנם? תחליטו, הוא עשה מעשה טוב (אז למה קורבן) או שהוא לא מתנהג כראוי (אז למה משבחים את הנזיר)?

אז בואו נענה קודם על הנזיר – כדי שנוכל לישון בלילה ואז נעבור לאומנות הדיבור.

התורה מלמדת אותנו שמצד אחד הנזיר לא כל-כך בסדר. כיוון שהאדם כן צריך לאכול בשר ולשתות ויין. הן בשביל לברך עליהם והן בשביל לענג בהם את השבת והחג. אם אנחנו חיים כאן בעולם הזה, סימן שיש לנו מטרה, גם אם היא לאכול סטייק עסיסי. בתנאי כמובן שבירכנו עליו ואנו מכוונים לשם שמיים.

מצד שני, אדם שמרגיש שבשר ויין מושכים אותו להוללות ולחומריות, טוב יעשה אם יתנזר לאיזה תקופה על מנת לא להיגרר מטה-מטה.

תכלס, האם להתנזר? תלוי מה אתה מרגיש. אם בשר ויין לא מפריעים לך בחיים – אכול ושתה ואל תשכח לברך ולהגיד "לחיים – ברוך שאמר והיה עולם". אם אתה מרגיש שזה 'מוריד' אותך – קח הפסקה למשך תקופה.

וכאן אנחנו מגיעים לאומנות הדיבור. יש כל מיני דרכים לנהל וויכוח ולא כאן המקום להרחיב.

נו טוב, רק כי ביקשתם, דרך אחת קטנה בשבילכם: פשוט לא להתווכח. טוב, נו. זה לא כל כך פשוט, אבל שווה לנסות.

את שלל העצות באומנות הוויכוח אתן בלנ"ד בעז"ה בשיעור אחר. הפעם אתן עצה מהרעיון שהנזיר ברחוב נתן לי. שימו לב טוב: גם אם אנחנו באמצע וויכוח סוער או באמצע שיחה רגילה: לא ללכת לקיצון.

כורז שנית למען יפנימו כולם: גם אם דעתנו חלוקות או אנו משוחחים שיחה רגילה – לא להיות קיצוני.

כבר כתבתי בעבר שהדרך הטובה ביותר להסביר היא על ידי דוגמה – אז בבקשה. אני אומר – ומקיים. אם אני יבוא למעשן סיגריות ו'יפול' עליו בבת אחת בטון מאיים ונפנופי ידיים רחבות: "אסור לעשן. מי שמעשן מת טרם זמנו (ח"ו). אם תעשן תצטרך כליות חדשות ושיניך יהיו צהובות ורקובות". סביר להניח שמה שיקרה הוא שלא רק שהוא לא יפסיק לעשן – הוא יתחיל להיות תומך נלהב של עישון. אך אם אבוא מתוך שיח, הבנה והכלה – יש מצב, אני לא מבטיח כלום – שהוא יבין אותי.

לא בטוח שהוא יסכים עם הדרך שלי, אבל לפחות יסכים עם מה שאני אומר, או לכל הפחות יבין אותי ולא יחלוק עלי.

מה שאני בא לומר זה דבר פשוט: לא להיות קיצוני לשום כיוון. אם תבוא עם דעות נחרצות וחותכות על כל נושא ו"תרביץ" בשומעים את דבריך – ייתכן והם, בלי משים, יתהפכו לצד הקיצוני השני. אך אם תבוא, בספר פנים יפות ונעימות ותסביר את דבריך – גם אם הם לא יסכימו איתך הם יבינו אותך.

הינה, אני לדוגמה. יכול להיות שאולי אתם לא מסכימים איתי, אבל הבנתם אותי, כן?

הכותב הינו מומחה באומנות הדיבור והשכנוע | לקבלת טיפים וסודות באומנות הדיבור והשכנוע בקבוצת ווצאפ שקטה: לחץ כאן