"ברוך אתה ה'…. שלא עשני אישה".
הברכה הזאת שתיקנו חכמים לאומרה בכל יום,עולה הרבה פעמים כיריית הפתיחה לדיון על מעמד האשה ביהדות.
"וחז"ל… לא הסתפקו רק בזה",כך התריס פעם מישהו בפני,
"הם עוד תיקנו "ברכה מתנצלת" לאשה,ברכה שכאילו משלימה עם גזרת הגורל,
" ברוך אתה ה'…שעשני כרצונו"".
עניתי והרחבתי לאותו שואל בהסבר המקובל ,כי האשה אינה זקוקה לכל המצוות כמו האיש,משום שהיא מטבעה,שלימה יותר,קרובה יותר לבורא עולם.
עוד באתר:
האמת..,הוא הקשיב והיה נראה שהוא מקבל את הדברים.
הוא אפילו שיבח ואמר שההסבר יפה ומניח את הדעת.
רק ש…. לא נראה לו שזה מה שהתכוונו חז"ל,
כי היכן כל זה כתוב במילים "שעשני כרצונו"?
"אם זאת היתה כונתם",כך הוא הוסיף,
אז שהנשים יברכו "שלא עשני איש",כי הן יותר שלימות והאיש יברך "שעשני כרצונו"?
למה להחביא כזה הסבר יפה בתוך נוסח שדורש ביאורים והרחבות??
האמת…אני כבר לא זוכר מה עניתי לו,
אבל השבוע,כשעיינתי בפרשה, אורו עיניי.
התורה מספרת שמרים שמדברת סרה במשה,נענשת בצרעת ומשולחת מחוץ למחנה למשך שבעה ימים.
במשך כל אותם הימים,עם ישראל כולו עומד ממתין ומחכה למרים,
"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים,והעם לא נסע עד האסף מרים".
חז"ל מסבירים למה,
"שבשביל שמרים המתינה למשה שעה אחת,שנאמר 'ותתתצב אחותו מרחוק לדעה מה נעשה בו', לפיכך עיכב לה שכינה וארון כהנים ולווים וישראל ושבעה ענני הכבוד".
מרים,כאשר היא מניחה את משה התינוק ביאור,היא ממתינה לראות מה יקרה.
השאלה היא למה? מדוע מרים מחכה?למה חשוב לה להמתין?
המדרש מספק לנו הצצה למה שהתרחש,
"מרים היתה מתנבאת ואומרת עתידה אימי שתלד בן,שמושיע את ישראל מיד מצרים….
כיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה. אמר לה בתי,היכן נבואתך?
וזו שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'. לדעת מה יהיה בסוף נבואתה"
לפי דברי המדרש,מרים לא מחכה לראות האם ינצל,היא לא בודקת האם נבואתה תתגשם,אלא כיצד תתגשם.
מרים מחכה לראות איך ינצל.
מעלתה של מרים היא בבטחון שלה שאכן בסוף יהיה טוב,שנבואתה תתגשם.
היא לא מחכה מתוך חשש וספק,היא מחכה לראות איך הטוב מתממש.
זו אותה מרים שהוציאה תופים וכלי נגינה לאחר שעברו בני ישראל את הים.
חז"ל מגלים לנו שעוד בהיותם במצרים היא היתה בטוחה בישועת ה' ולכן לקחה איתה לדרך תופים וכלי נגינה כדי שיהיה אפשר לשיר ולהודות לה'.
"אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
גם כאן,המילה "אחכה" מסמלת אמונה ברורה וודאית.
רחל אשתו של רבי עקיבא שהאמינה בו,נגד כל הסיכויים,שיגדל לתלמיד חכם .
היא זאת שהסכימה לחכות עשרים וארבע שנים.
מאותו כח בדיוק.
היא מחכה וממתינה, לא האם יגדל לתלמיד חכם,אלא כדי לראות כיצד.
היא בטוחה בדבר.
לאשה יש בטבעה את האמונה החזקה.
האשה מחכה ומצפה.
כשחזל שואלים "במה נשים זכיין"? הם קובעים.
….שמחכות לבעליהם שיחזרו מבית המדרש.
מה שהאיש פועל בלימודו,האשה פועלת ב"לחכות".
היא זו שמעודדת ותומכת ומפיחה את את האמונה בדרך.
לחכות ולצפות,להאמין בצדקת הדרך באמונה ודאית ומוחלטת בבורא עולם ובתורתו,
זה טבעה ומעלתה של האשה.
כשמרים יוצאת מחוץ למחנה,מובא בחז"ל שענני הכבוד החלו לסוע.
אבל בני ישראל שחיכו למרים שתחזור,פרשו את תזוזת ענני הכבוד כתזוזה לכבודה של מרים.
ללותה אל מחוץ למחנה.
באותה מידה הם היו יכולים לפרש את תזוזת העננים כהוראה להמשיך במסע.
אם כן מי אמר להם שתזוזת ענני הכבוד זה רק לכבודה של מרים??
כנראה שזהו בדיוק שכרה של מרים.
"במדה שאדם מודד,בה מודדים לו"
היא חכתה לראות כיצד ינצל משה- היא היתה בטוחה ורק מצפה לראות איך.
גם הם היו בטוחים שמחכים למרים,השאלה רק איך זה יקרה,
אם כך כשענני הכבוד נוסעים,זה ודאי כדי ללוותה ולא כדי להורות על המשך המסע.
זוכרים איך התחלנו?
כשהאשה מברכת "שעשני כרצונו", זאת לא "התנצלות" אל מול ברכת האיש.
זאת לא השלמה עם גזרת גורל.
האשה מבטאת את האמונה החזקה שקיימת בטבעה "שעשני כרצונו".
כאילו אומרת "אני יודעת בודאות שכל מה שעושה הקב"ה הוא הדבר המושלם ביותר,לא יכול להיות אחרת".
זו לא אמירה אל מול אמירת האיש.זו אמירה שעומדת בפני עצמה.
היא לא בעמדת נחיתות מול האיש,היא לא זקוקה לבדיקה של המציאות הנראית לעין.
האיש בודק ולומד מתוך הדברים ומתוך המצוות הרבות שהוא מחוייב,הוא לומד את מעלתו וקרבתו לבורא עולם ולכך מברך "שלא עשני אישה".
האשה לעומתו לא בודקת ומחשבנת.
היא לא זקוקה לכך.
היא מטבעה שלמה, קרובה ובטוחה בבורא עולם.
היא מטבעה רק "מחכה ומצפה",הכל ברור לה,אין שאלות.
ממש פשטות המילים "שעשני כרצונו".
בלי שאלות ובלי בדיקות,ממש פשוט.
מה שעושה הקב"ה זה מושלם,"שעשני כרצונו".
ולנו הגברים,אולי נסיים בדברים המפורסמים של רבי נחמן מברסלב,
"עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט,יהיה חידוש כמו להיות הבעש"ט"
