1.
מכירת יוסף הייתה רק הקדמה למסכת חיים קשה ומפרכת מלאה בניסיונות, שבאה לאחר מכן. יוסף, שהיה בכיר בית יעקב, נמכר כעבד שוב ושוב, משיירה לשיירה, מושלך על ידי אחיו לישמעאלים, מהם למדיינים ומשם יורד למצרים, תרתי משמע. בתוך האפילה הגדולה הוא זוכה להשגחה עליונה מיוחדת, מזערית לכאורה: התורה מספרת, כי הישמעאלים שקנו אותו, היו "נושאים נכאות וצרי ולוט" – סוגים שונים של בשמים. רש"י מפרש: 'למה פרסם הכתוב את משאם?' מה נוגע לנו המוצרים שהם מכרו? 'להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערבים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יריח ריח רע.'
את השאלה הבאה לא הייתי מעז לשאול את עצמי טרם מצאתי תשובה: האם מצופה מאדם שנמצא בעיצומו של משבר כל-כך נורא, לראות בעובדה הזאת איזו שמירה מיוחדת?! האם אדם אחר במקומו של יוסף היה בכלל שם לב לפרט השולי הזה בתוך כל הכאב והייסורים?!
עוד באתר:
2.
יוסף, כמו עם ישראל לדורותיו, חי בין "ויגער בו אביו" לבין "ואביו שמר את הדבר", בין ריחוק – גערה, כביכול, של השם יתברך, לבין שמירה מיוחדת ורצון לקירבה. הנה סדר הפסוקים המתארים את סיפור חייו: "ויוסף הורד מצרימה", משמיים הוא נידון לעבדות בבית פוטיפר – 'ויגער בו אביו', אך מיד לאחר מכן התורה מספרת: "ויהי ד' את יוסף… וימצא חן בעיניו" של פוטיפר "ויפקידהו על ביתו… ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל". בין פוטיפר ליוסף שררו אמון מוחלט והערכה – 'ואביו שמר את הדבר'. לאחר מכן שוב 'ויגער בו אביו'. ועוד איך: "ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו… ויחר אפו… ויתנהו אל בית הסוהר". יוסף מידרדר עוד יותר מכפי שהיה קודם לכן ומושלך לבית הסוהר בעקבות עלילה כוזבת של אשת אדונו. אולם גם שם, בתוך החושך הגדול "ויהי ד' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים" – 'ואביו שמר את הדבר' ודווקא כאן מהתחתית של התחתית, התחילה עלייתו של יוסף.
יוסף, לא רק ששם לב להשגחה הפרטית דווקא ברגעי השבר אלא גם הודה על כך, שם שמיים היה שגור על פיו לאורך כל הדרך.
3.
כל הניסיונות, המשברים והקשיים שעוברים על האדם, הם גזרות מאת הקב"ה. כולם חלק מדרך מחושבת שהאדם, סביבתו ולעיתים אף עם ישראל כולו, נדרשים לעבור כחלק מהשגת תוצאה עליונה ונשגבת. לעומת זאת, הטובות שהאדם מקבל אינן תלויות בהכרח בסיבה ברורה, אלא נובעות מהיות הבורא יתברך טוב ומיטיב. לכן, עלינו להודות ולהלל פעם אחר פעם, אין-ספור פעמים, על כל הטובות, הניסים והנפלאות שהוא משפיע עלינו תמיד.
יוסף, מלבד היותו הראשון שנשא תפקיד מלכותי בעם ישראל, היה גם מלך לתקופה הארוכה ביותר בתולדות מלכי ישראל – שמונים שנה! מדברי המפרשים נראה, שיוסף היה שליט כל-כך מוצלח מכיוון שהוא הכיר את כל נבכי החברה לפני ולפנים. הוא היה בכל הצמתים האפשריים מבחינה סוציואקונומית. הוא היה עבד שמושלך מאדון אחד לאדון אחר ואחר כך עבד בכיר – מנהל ביתו של פוטיפר. הוא היה אסיר בבית האסורים בדרגות שונות ומשם עלה למלוכה, ובכל הזמן הזה, למרות תפקידו הרם, התורה מספרת כי בשעה שיוסף ישב עם אנשיו לאכול "וישימו לו לבדו ולהם לבדם". שומרי הראש שלו, המקורבים אליו, לא יכלו לאכול לחם יחד איתו, אף שהיו פשוטים ממנו, מכיוון שיוסף היה זר, עברי ו"לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים".
עבד, אסיר, זר, מלך, כל-כך הרבה תארים לאדם אחד. זו מעלה עצומה שהייתה ליוסף. מעלה שמן הסתם לא הייתה ולא תהיה קיימת בפרופורציה כזו בשום מלך בהיסטוריה. הוא ידע את התחושות והבין לליבם של כל חלקי העם. הוא הבין איך הדברים מתנהלים בכל מקום, איפה מדובר בגחמות שקריות ואיפה אכן נעשה עוול ועם מי יש לדבר כדי לפתור את הבעיות על הצד הטוב ביותר. את המעלה העצומה הזאת, שאולי איפשרה ליוסף לבצר את שלטונו למשך כל-כך הרבה שנים, הוא רכש בזכות הדרך הקשה והמטלטלת שעבר.
יוסף לא רק התמודד עם ניסיונותיו – הוא חי מהם. במעבר בין זהויות שונות, יוסף שמר על כל חלקי דרכו, מתוך הבנה שכל זהות תשלים את התמונה הגדולה שעליה חלם בנעוריו.
בפרשת ויחי, יעקב חותם את ברכתו במילים: "תהיינה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו" הממחישות את יוסף שהשיג שלמות – איחוד כל חוויותיו וזהויותיו לכדי שליטה וריבונות, בזכות עמידתו האיתנה לאורך כל מסעו.
