האישה והמג'ימיקס: מה קורה כשהיא נפגשת בקושי

אני לא יודעת אם זה בא אלי דרך פרסום ניסים או דרך פכים קטנים, בקונוטציה של כד קטן והימים בהם שמנו נתן.

אולי משהו בשילוב ביניהם?

אני לא יודעת אם זה בא בי דרך 'בנות הבינה היתרה' או דרך ימי שמונה,

אולי משהו בשילוב ביניהם?

לפני כמה שנים היה כאן דיון גדול בבית, באשר לשאלת איפה להציב את החנוכיות, סביב עניין, כמובן, פרסום הנס.

אני אוהבת את ויכוחי ההלכה שיש בבית: ההוא מביא טיעון מפה, השני מוציא ספר משם, אחיו מדייק לכאן, והקטנה רצה ומביאה את המחברת שלה. בסוף אני מזיזה, עושה מה שאומרים לי, העיקר שהם ינקו את הכוסיות של השמן אחריהם וגם את השאריות שנשפכות להם על השולחן. זאת לא העבודה שלי.

אם אני מבינה נכון, כל הדיוק של הדיון ההלכתי היה כדי להדר במצווה ולעשות אותה כמו שצריך.

זאת אומרת, שלפרסם ניסים זה דבר חשוב. אם הם היו יכולים לדון במיקום החנוכייה כל כך הרבה זמן, וכל הכוונה היא לשם מטרת הפרסום, אז זו סיבה מספיק חשובה.

אני מקווה שהבנתי נכון.

בואו איתי שניה, אל הפכים הקטנים.

מהם אנחנו לומדים כמה אנשים גדולים באמת מעריכים פרטים קטנים של שימת לב. כמה כל פך יש לו את היוקרה שלו, בטח בחנוכה כשחומר הנס נמצא בתוך הפך. מה היה קורה לו לא היינו יודעים לשים לב לפך קטן אחד?

לא היינו זוכים בנס. לא היינו זוכים בניצחון.

אני מקווה שהבנתי נכון.

אני שמה רגע בסיר את הפרטים הקטנים ואת תפקידנו החשוב בפרסום ניסים.

אני מוסיפה מלמעלה מכסה של הודיה והלל, ימי בינה, ימי שמונה, כדי להסביר יסוד דק בנפש של אלה שמוציאות מג'ימיקס בלילות חנוכה, טוחנות דק דק תפוחי אדמה, ורוצות לעשות לכם אווירת בית יהודי מאיר, טוב וטעים.

אני רוצה לגעת בדבר היושב בתוך ליבן של אלה, המגוונות ומוסיפות בטטה, קישואים ודלעת, לעיסה.

 

הרבה נשים שואלות אותי בשנים האחרונות,

בשביל מה צריך להתראיין בקטיפה?

בשביל מה גברת אחת צריכה לספר לכתבת מה קרה לה?

למה נשים מבקשות לשתף אחת את השניה?

מה הצורך לספר בקול רם איך ניצלתי?

למה כל מופעי הנשים האלה בחנוכה? בסוכות?

אני שמה רגע בצד את ארסנל האישיות שנבראנו איתו כמו, קבין תשעה, רוח ממללא, שהיא לא רק שלנו, אבל נכנסת פה פיקס, דמעה מצויה, רגישות איתנה, והיכולת להבין דבר מתוך דבר.

זאת אומרת, סוג אינטלגנציה כזה, בינתי, שכשאת מבינה משהו, בעיקר אם הוא על החיים של עצמך, את תרצי להבין מהר מאוד מתוכו, גם את הדבר הבא.

אני מקווה שהבנתי נכון.

יש יסוד בנפש שלנו שקשור לטוב לב יהודי של נתינה הלאה.

כל אישה שתפגוש בתוך עצמה במהלך חייה, איזה שהוא חוסר:

חוסר באהבה, חוסר בהערכה, חוסר גשמי, חוסר בילדים, חוסר בבריאות, חוסר נחת, לא משנה עכשיו, כל חוסר,

כל אישה שתפגוש חוסר,

ויקרה לה, בעקבותיו, משהו טוב בתוך עצמה, גם אם זה ייקח זמן,

משהו  שאפשר לקרוא לו נס, אפשר לכנות אותו, עבודה על המידות, אפשר להגיד עליו שהוא גדילה התמודדותית, גדילה אישיותית,

לא משנה איך נקרא לזה עכשיו.

התהליך הוא כזה: אישה שפגשה קושי, שפגשה חוסר, ועשתה משהו, בתוך עצמה,

אפילו אם לא רואים עליה כלום בחוץ, היא עשתה משהו, מתוך החוסר, מתוך ליבה, בתוך מחשבותיה, בתוך שינוי אישיותה, שגרם לה לעבור נכון מנפילה, לסמיכה על ה'. למעבר בין האות נ' לזו שסמוכה אליה, האות – ס', מנפילה לסומך נופלים, לנס, והיום היא אחרת.

גדולה יותר, מרגישה טוב יותר, מלאת תובנות. מודה על הנסיון.

אישה כזו שהפך הקטן שלה, הפרטי והאישי, התמלא בשמן תבונתי-

תרצה, בוודאות, תבדקו בין כל הנשים היהודיות בעולם, אישה כזאת תרצה לתת מהידע שלה, מהתובנות שלה, לנשים יהודיות אחרות. תרצה לפרסם את הניצחון.

היא תרצה לשתף בנס הפכים שלה.

היא תרצה שעוד נשים יהנו ממה שהיא גילתה בתוך עצמה, היא תרצה לעזור בחסד של עיצה, היא תרצה שהטוב שהגיע אליה, יהיה חלק מעולמן של נשים נוספות.

ולכן, נשים צריכות מקום כדי לפרסם בו ניסים קטנים משל עצמן.

יצירות שהן תולדת מסעותיהן. דרך מה? דרך כתיבת שירים, דרך הצגות,

דרך ציור ציורים, צילום צילומים,  דרך שרשראות של פרחים.