"אנו רוצים משיח עכשיו"; האם זה מגיע לנו?

ביאר המלבי"ם עה"ה אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.

שעיניתני = יסורים, ועי"ז ותהי לי לישועה, כמו שכתוב אודך ה' כי אנפת בי, כי ישוב אפך ותנחמני.

וכך מצינו עניין דומה, מהות השם של מנשה, בנו של  יוסף  מנשה =על שכחת בית אביו.

אומר הגאון רבי שמשון רפאל הירש על יוסף הצדיק שיצא מבית האסורים ומינוהו למלך על מצרים, נשא אשה והוליד שני בנים, ויקרא לבנו הבכור מנשה 'כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי', רבים שואלים, איך יקרא לבנו בכורו על כך שעזר לו ה' לשכוח את בית אביו יעקב.

משמע שהיה שמח לשכוח את העבר , הרי בוודאי היה יודע יוסף שיעקב אביו מצטער ומתאבל, איך אפשר לשכוח דבר כזה.

בואו נתאר לעצמנו, אחרי שכבר בא יעקב למצרים, שאל על שמות בניו של יוסף, אמר לו מנשה ואפרים, בוודאי שאל אותו מה משמעות השמות הללו… ועוד יותר, אמר יעקב על מנשה ואפרים שהם יהיו כמו ראובן ושמעון ='כראובן ושמעון יהיו לי'…איך ? מנשה לשכוח את העבר, את בית אבא, ובכל אופן אומר יעקב, הבנים שלך הם כמו הבנים שלי

אומר הרב הירש, ששורש תיבת 'מנשה' מקפלת בתוכה כמה פירושים,  האחד לשון שכחה, אבל יש פירוש נוסף, לשון בעל חוב, כמו 'האיש אשר אתה נושה בו ..'

אז מהי המשמעות של  'כי נשני'? בהתחלה: היה יוסף הצדיק אהוב על אביו ועשה לו כתונת פסים וקינאו בו אחיו בדרך כלל במצב כזה, האדם שיורד נמוך מאד מרגיש מקופח, אומר זה לא הוגן הוא מרגיש קורבן של המציאות,  הוא כועס על העולם, על ההורים שלו, על המציאות, וגם…כלפיי שמיא!

חז"ל אמרו שלוש מתנות טובות ניתנו ע"י יסורים, תורה א"י ועוה"ב, משמע שהיסורים קונים בהם, לכן  כשעובר על אדם עוגמת נפש וצער, ייסורים זה קניין, ייסורים זה מחיר, אם שילם האדם את המחיר ,אז הקב"ה ייתן לו תגמול.

יש כאלה שאומרים, 'זה לא הוגן' והם כועסים!!

יש כאלה שאומרים, כמו יוסף הצדיק, אם יש לי צרות, בוודאי שהחסד הוא יותר מאשר הצרות, בוודאי שהקב"ה רוצה בטובתי וזה יגיע…!

יוסף הצדיק התגלגל במצרים, אבל בסוף…משם הוא נעשה, מלך!

'כי למחיה שלחני אלקים לפניכם', הוא מכה בקליפת מצרים כדי להכין מקום לבני ישראל בגלותם

הוא עתיד לחתוך ערלת מצרים… ולכלכל את אביו ואת אחיו, שהפרנסה לישראל תבא מסטרא דקדושה…

אומר יוסף 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי' = כל הצרות והיגון והאנחה …אמנם נכון שבהתחלה, בזמן הצרות לא מרגישים את השפע שיגיע…מרגישים שהחיים לא הוגנים

אבל אם האדם מקבל ייסורים באהבה ושואל את עצמו, מה המסר של הקב"ה, מה אני יכול לעשות באותו מקום,  אומר המדרש, אמר הקב"ה: ליעקב אבינו 'אני עסוק להמליך את בנו והוא אומר למה הרעותם לי להגיד לאיש היש לכם אח'…אבל הייסורים הם הכנה לשפע, הם זריעה, כמו גרעין שנרקב שזורעים אבל אח"כ הוא ייפרח!

אז הפירוש הראשון, נשני, הקב"ה כביכול בעל חוב, הוא יחזיר על הייסורים שסובל ומשלם האדם.

יש פירוש שני,  אפילו  שבשעת מעשה הצדיק את הדין וברך דיין האמת, בשמחה! אח"כ נתגלה שהכל היה  לטובה עד שמתבייש מרוב הטובה… הוא מתבייש בעצמו, ואומר איך הייתי כ"כ לא ישר ולא ערכי בזמן הצרה…

כך בגאולה, היום אנשים אומרים, הקב"ה חייב להביא לנו את המשיח, הוא חייב לנו, הוא חייב להביא גאולה, כאילו שהוא חייב לנו, אבל אחרי שמשיח יגיע, נאמר 'אודך השם כי אנפת בי', נבין את כל מה שהיה, אפילו נבין שכל מה שאנו מקבלים =זה הרבה, הרבה יותר ממה שחשבנו שמגיע לנו, זו לא נחמה פורתא אלא נחמה אין סופית, אנשים אומרים וזה מובן, מתוך כעס, מתוך ש'דעתם קצרה', מתוך מצוקה ומשבר הם אומרים, 'הקב"ה חייב להביא לנו משיח'…אבל האמת, שהקב"ה לא חייב לנו כלום, וכאשר משיח יגיע אנו נהיה בעלי חוב של הקב"ה, הוא יעניק לנו כ"כ הרבה שפע, שפע אין סופי,  שאנו לא יכולים לשער, ואז נאמר  שההיפך הוא הנכון  אנחנו בעלי חוב כלפי מעלה .

יוסף הוא כבר בדרגה השנייה בגדלות המוחין הבין מה קורה במצרים, הוא כבר במצרים, הבין את משמעות השליחות שלו, לטובה ולברכה… והוא קרא לבנו מנשה ע"ש כי 'נשני אלקים' לא שאני נושה מהקב"ה על היסורים שלי… אדרבה הקב"ה נושה ממני על ההטבה שהטיב עמדי באמצעות היסורים האלה…כי באמצעות הייסורים קיבלתי הרבה יותר ממה שמגיע לי….

אז בהתחלה הפירוש הוא מנשה במובן של נושה, אני מקבל ייסורים באהבה, והקב"ה כביכול חייב לאדם… כי ייסורים זה כמו הקניין, של האדם.

אבל אחרי שהוא מקבל מה שהוא מקבל על כך שהוא קיבל ייסורים באהבה, הוא מקבל כ"כ הרבה שהוא מרגיש שהוא בעל חוב של הקב"ה! והוא חייב להקב"ה כי הוא אמנם סבל ייסורים אבל השפע שהוא קיבל הוא הרבה יותר מאשר הייסורים שהוא סבל.

בזמן הייסורים היה קשה להבין את העתיד הטוב

אבל יוסף בזמן הייסורים אומר אני מבין הכל, אני מבין מה יהיה פה, בהתחלה חשבתי שהקב"ה חייב לי, אני נושה, אח"כ אני מקבל כ"כ הרבה שפע הרבה מעבר למה שסבלתי, אז אני חייב להקב"ה.

האור החיים הק' אומר עה"פ 'אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה', גם בשעת המכירה היה יוסף מתגבר בלבו לשמור על האחוה.

זו מסי"נ אדירה, לשמור על אהבה לאחים לא לשמור טינה אלא אהבה למרות מה שהם עשו לו.

אחרי שהוא ראה את הטובה שהוא מקבל מהקב"ה הוא מבין שאמנם הוא עבד קשה על עצמו… אבל הוא קיבל מהקב"ה רווח ותועלת נצחית, הוא בעל חוב, לאחים שלו, להקב"ה על כל הטובה שיש לו בהווה.

הצרות נתהפכו למתנות וישועות גדולות, הרבה יותר גדולות מהייסורים שהוא סבל, אם היה יודע מראש שזו מתנת הייסורים, לא היה עצוב אלא שמח כל יום!

כל יום היה משבח את האחים שהם מכרו אותו, אלא שהאדם לא מכיר את סוף הפרשה…

יוסף הוא בדרגה הגבוהה, הוא קורא לבנו 'מנשה' ע"ש שהוא כבעל חוב ומחויב הכרת הטוב לאחים שעשו לו כל כל כאב…

גם הוא 'שכח' את הצרות שהיו לו, מנשה מלשון נשיה, שכחה, למה ? הוא שכח את הצרות, הוא באמת לא זוכר את הצרות, השפע הוא כ"כ גדול שהוא לא זוכר את הצרות

גם דוד המלך  שזכה ונעשה רגל רביעית שבמרכבה, לא כשישב במנוחה על כסא מלכותו, אלא כאשר בנו רודף אחריו להרוג אותו ומזלזלים בו, והוא שותק, הוא אומר, 'אלוקים אמר לו קלל'.

כתוב בזוהר הקדוש פרשת ואתחנן רסב,ב, וכך כתבו בהרבה מספרי המקובלים. (גם  שמירת הלשון פרק ח) שדוד המלך נעשה רגל רביעית במרכבה בשעה שהוא הבליג על מה שבזהו שמעי בן גרה,  מקללים אותו קללה נמרצת והוא שותק ואומר 'אלקים אמר לו קלל', שם קנה הודו והדרו,  אודך כי אנפת בי

אומר הרמח"ל בספר דעת תבונות (עמוד קמג) בשעה שנראה כאילו העולם עזוב בידי המקרה, האמת היא 'לא כך'!

אלא הקב"ה מחדש טובו לעולמו כל היום לתיקונו של עולם ולא לקלקולו אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד ואז נמצא העולם כמו כאילו עזוב ובני אדם סובלים, אמרו חז"ל על יעקב אבינו ע"ה ויאמר ישראל למה הרעותם לי וגו' והיינו כי כל זמן שהיה יעקב בצער על פרישת יוסף ממנו היה בצער , אבל הקב"ה  היה מגלגל גלגולים להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה וזה בנין אב שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם יש תקופה של 'הסתר' פנים…

וכמו  שאמרו חז"ל (ברכות ה) שלש מתנות טובות ניתנו לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי יסורין.

אומר הגרש"ק בעניין יעקב אבינו שהיה מצטער, יעקב היה מייאש עצמו סבר שמהרעה לא תצמח טובה.

אומר הגרש"ק האדם אמור לקבל טובה מהייסורים, ולכן הוא צריך לאמר 'הכל לטובה' ובאמת יהיה הכל לטובה, גם אם לא יאמר האדם 'הכל לטובה'!  אבל אם הוא יאמר הכל לטובה, זה לטובת האדם שהאדם ייקל מעצמו את עול הכאב של הייסורים, ועוד אם האדם יאמר הכל לטובה אז הוא גם ירגיש בעתיד שהכל לטובה, אם האדם לא 'לוקח אחריות' בהווה ואומר הכל לטובה, אלא הוא מתעקש לאמר שהכל רע, גם שיהיה לו טוב, הוא לא ישים לטוב, הוא ימשיך להיות 'אומן שמחפש את הרע'…(חכמת התורה מקץ עמוד תפ)

גם בנפש האדם, בעיות בשלום בית, האשה הכעיסה את הבעל (בעיני הבעל היא הכעיסה אותו, הוא לא יודע שגם הוא הכעיס אותה) והוא יכול להתמלא במחשבות כמה היא רעה ושלילית… אח"כ שהם יתפייסו הוא ימשיך לחשוב עליה רע, אולי לא 100 אחוז, אבל הוא כבר לא חושב 100 אחוז טוב

אלא 40 אחוז טוב ו 60 אחוז רע…או מספרים שונים…אבל העיקרון הוא שהוא בזמן ש'רע' מיד מפרש היא רעה וקשה

היא לא נעימה היא לא מקשיבה, הוא מנתח כמה הוא טוב והיא רעה, ואז הוא מפנים את המסקנה שלו עליה, כך הוא מנתח אותה כך הוא חווה כך הוא מאמין, אח"כ שיהיה טוב, הוא אלא ימהר להתפייס, למה? כי הוא כבר יותר מדי אמר לעצמו שהיא 'רעה'…וזה נכון שלא יעזור 'סתם' להתפייס, כדי לחזק את האמון הוא צריך אסטרטגיה כלים וגישות חדשות איך נהל את המשבר הבא, זה משל, הנמשל, האדם סובל ממצוקה וכאב הוא מסביר לעצמו כמה העולם הוא רע כמה הגורל שלו הוא רע… אח"כ כאשר יהיה טוב, הוא לא ייראה את הטוב כי הוא רגיל והוא אומן לראות ולחפש רק את הרע.

אמרו חז"ל אם איוב לא היה מתלונן על המצב שלו היינו מזכירים בתפילה אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ואלוקי

יעקב ואלוקי איוב (ילק"ש איוב רמז תתק"ח)

נחזור לעניין יעקב אבינו, שהיה בצער והקב"ה אומר אתה בצער ואני עסוק להמליך את הבן שלך…

כמובן שאנו לא מבינים באבינו, אב האומה יעקב אבינו, אנו מדברים כדי שאנו נלמד, אומר הרב בלוך בשיעורי דעת, אם כתוב שאבות האומה חטאו, אם כתוב ש'ותקנא רחל באחותה', אין הכוונה קנאה כמו שלנו, זה לא קנאה של אדם רגיל שהוא מקנא ולא מתפקד שבוע שלם מרוב קנאה והוא לא נרדם בלילה והוא מחכה מתי כבר יינזק אותו אדם שהוא מקנא בו, לא!

אלא היא מקנאה לא 24 שעות כפול 7, אלא… שניה וחצי! צריכים להוריד את כמות הזמן של הקנאה

ועוד, זו לא באותה איכות, היא לא מקנאה בכך שיש לאחותה רכב חשמלי חדש, לא! אלא היא מקנא במעשיה הטובים ואומרת מתי גם אני אוכל לזכות לעשות מעשים טובים כאלה.

בקדושת לוי כתב, למה יעקב אמר לבניו, 'למה הרעותם לי', הרי הוא יודע שהכל משמים…? אלא הוא לא מדבר על עצמו, הוא מדבר למען הילדים שלו, ללמד את הילדים, ש'כן יש משברים' וגם כאשר יהיו לילדים שלו, לצאצאים שלו, 'קטנות המוחין' שלא יישברו לגמרי…

שלא יישאלו 'למה'… כ"כ הרבה זמן, אלא שואלים ואז מיד ניגשים לעשייה, מה עושים באותו מצב חיים.

כמו יעקב הוא אומר למה הרעותם לי אבל אח"כ הוא מיד מחפש פתרון לצורך להוריד את בנימין למצרים

גם אם הם בעתיד יישאלו 'למה' מיד יחזרו לחשיבה הישרה שהכל  לטובה… גם אז לקבל הדין באהבה, ולומר הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא.

–לכן כששמע מיוסף הצדיק ששם בנו מנשה,  אמר לו את הפירוש של רבי שמשון רפאל הירש שהוא מרגיש בעל חוב כלפי מעלה, שמח יעקב ואמר 'כראובן ושמעון יהיו לי', קחם נא אלי ואברכם'

אז את מנשה, הבן הראשון קרא ע"ש אותה ההתפעלות הראשונה  שהצרה תהפוך לישועה…

והבן השני, אפרים, כי הוא ראה שיש הפריה וצמיחה גדולה.

 

עוד כתב הרש"ר הירש שתיבת 'עמל' אין הכוונה רק עמל של יגיעה אלא 'עמל' הוא גם לשון עוולה כמו שכתוב בשופטים:

וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל, נשני אלקים את כל עמלי, כל העוולות שחשבתי בתחילה שהם עוולות…הכל היה בדמיון לא במציאות.

מהחושך לאור גדול, כך גם אנו מוצאים בעניין החשמונאים

שהם זכו למדרגת החכמה, כי הם זכו להתגבר נגד חכמת יון

החשמונאים זכו למדרגות גדולות מאד בזמן קצר, הם זכור לנסים גדולים, בזמן קצר יחסית, מדוע למה איך?

כי בזמן שמתרבית הטומאה בעולם, אם האדם מתגבר על עצמו, על יצרו הוא בזמן קצר משיג השגות גדולות מאד, אם הוא בורח משערי טומאה בזמן קצר, הוא זוכה לשפע רוחני.

ככל שהיהודי  בורח משערי הטומאה, כפי בריחתו מהרע כך מכניסים אותו אל הטוב.

כפי התגברות הטומאה, ולעומת זאת הניסיון של האדם לעזוב את הרע, כך הוא זוכה להיכנס לשערי הקדושה.

כיון שמלכות יון החשיכו עיניהם של ישראל בחכמה יוונית, לכן זכו חשמונאים לאור השמן, אור החכמה

חנוכה מהווה יסוד של התורה שבעל פה.
הגמרא במסכת יומא  אומרת שנס החנוכה הוא לא כלול בין הנסים שניתנו להיכתב בתנ"ך, לא כמו מגילת אסתר, שסיפור מגילת אסתר הוא בתנ"ך.

בזמן חנוכה, הגיע שלב שבו לא כותבים יותר את הנסים, כי נסתתמה הנבואה.
לשם כתיבת כתבי הקודש יש צורך בנבואה, ואם כי בזמן אנשי כנסת הגדולה היו עדיין נביאים כחגי זכריה ומלאכי, הם היו הנביאים האחרונים, עד שבטלה הנבואה לגמרי.

בחנוכה אי אפשר היה לכתוב את הנסים בכתבי הקודש. בתקופת הבית הראשון היו נביאים, והיתה כתיבה של כתבי הקודש, ואילו בתקופת הבית השני בטלה הנבואה, ופסקה כתיבת כתבי הקודש, והתורה הפכה להיות תורה שבעל פה.
וגם בתקופה הזו ביטלו אנשי כנסת הגדולה את יצר הרע של עבודה זרה, כפי שאומרת הגמרא במסכת יומא.

 הגר"א  עומד על כך ששני השינויים הללו קשורים האחד לשני. במדרש סדר עולם נאמר: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" וכו', וכותב על כך הגר"א בביאוריו: "עד כאן היו הנביאים – פירוש משהרגו את היצר הרע, בטלה הנבואה".

ההסבר הוא כי בעולם הבחירה קיים איזון בין הכוחות הרוחניים, וממילא אם מתקטן הכח השלילי של העבודה זרה – קטן במקביל גם הכח החיובי של הנבואה.

לכן אז החל גילויה של התורה שבעל פה, שחנוכה הוא החג הראשון שחל בתקופתה

מלכות יוון, נלחמה בעם ישראל על ידי שגזרה על התורה.

שאר המלכויות נלחמו נגד גופו של עם ישראל, ואילו מלכות יוון נלחמה נגד רוחו של עם ישראל.

היא נלחמה נגד התורה: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצוניך" (כלשון תפילת "על הניסים").

בכל שאר הגלויות הוגלה עם ישראל מארצו, ואילו בגלות יוון עם ישראל נשאר בארצו, ואף על פי כן הוא היה בגלות, מכיוון שעם ישראל בלא תורה שלמה איננו עם וכפי שכותב רס"ג ש"אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" – בשתי תורותיה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה

אז אמנם נכון שיש מוסר ודרכי טיפול והתייחסות לנפש בתרבות הגויים, אבל זה מוסר שטחי, לא מספיק עמוק לא מתייחס לעולם הרוח, יותר לצרכים ורצונות של האדם.

אפילו אם נראה שיש בזה דברי הגיון ויושר אין בכך כדי לעזור באמת בפני הסתערות של תאוות.

ועוד ההתעסקות של האדם בחכמת אומות העולם היא נראית מרשימה, היא אמנם מעוררת ומעודדת את האדם מידי פעם .

אבל זה זמני, באמת האדם מתרגל בטעות להאמין שהוא גם יימצא מזור לנפשו באותה תרבות, הנפש מתבלבלת והאדם חושב שאם הוא שמע משהו מעניין בתרבות יוון זה אומר שיש שם גם משמעות לחיים, אולי יש כל מיני כלים איך להתגבר על התמכרויות או כעסים, יכול להיות שזו חכמה שנבדקה

חכמה בגוים תאמין, אך הבעיה שהאדם חושב שזו לא רק חכמה

אלא גם תורה, תורה במובן של 'משמעות החיים' וכאן האדם מאבד את היחס הבריא והנכון לחכמת אומות העולם.

חכמת אומות העולם לא מתייחסת לטובו ולרע, אלא למציאות

אם חכמת אומות העולם מתארת או מנתחת את מסלול הכוכבים או מהכלים בפיזיקה או כימיה, זה עניין מציאות

אבל כאשר הם מביעים דעה מהי משמעות החיים ומה הבחירות של האדם אמורות להיות, פה החכמה איבדה את מקומה, כי החכמה היא כח מה – לתאר מה יש

אבל מה עושים ואיך חיים אם מה שיש, איך חיים עם המציאות, את זה לא החכמה תאמר אלא התורה.

תורה בגויים אל תאמין.

לכן המדרש אומר על חכמת יוון, שזו תרבות החושך, כי הם רק רואים את העולם והמציאות, אבל אין להם ידע על משמעות המציאות, משמעות החיים.

והחשמונאים הם העם ההולכים בחושך שראו אור גדול כי הם התגברו נגד חכמת היוונים, לכן הם זכו לאור הגדול, מהחושך אל האור הגדול, בירושלמי בתחילת מועד קטן מסופר שפעם אחת עבר רבי אליעזר הגדול בשוק, זה היה בזמן שנידו אותו חכמי ישראל, עמדה אשה אחת בביתה ולקחה כל האשפה וזרקה למטה, וזה נשפך על רבי אליעזר הגדול רבן של כל ישראל, ואז הוא אמר דומה שהיום חבריו מקרבים אותו, כלומר שבזכות הבזיון, תהיה ישועתו

רבי אליעזר הבין מיד שמהשפלות הוא יתעלה ויוושע.

ובאותו יום באו חכמי ישראל לבקרו ודברו איתו בהלכה, מאשפות ירים אביון, כמו שהיה עם יוסף, ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו.